האגרת הראשונה של יוחנן

יוחנן נחשב לתלמידו האהוב של ישוע. הוא חי מבודד יחסית, כמו נזיר והוגלה על ידי הרומאים לאי פטמוס. אין אזכורים היסטוריים ויש הסבורים שהוא לא מת. הוא מתמקד יותר במשמעות האהבה מאשר בהוראות מעשיות. הוא כותב שתי איגרות שהן אוניברסליות, לכולם. במכתב הראשון הוא מתייחס לאהבה כלפי כל.

.האגרת נכתבה ככל הנראה מהעיר היוונית אפסוס שבאסיה הקטנה, בסביבות שנות ה90 לספירה. יוחנן היה מבוגר מאוד (כנראה מעל גיל 90) ולכן פונה למאמינים כ״ילדיו״. 

חשוב לזכור כמה דברים על הרקע ההיסטורי של אותה תקופה. יחד עם הפצת הבשורה של ישוע היו זרמים מקבילים שעיוותו את הבשורה בהשפעת הפילוסופיה היוונית (וזה היה יותר בולט בערים הגדולות של העולם היווני, כמו אפסוס). היו כאלה שתענו שישוע היה מורה גדול אבל שללו את אלוהותו והיו גם אחרים שהדגישו את הדיכוטומיה בין העולם החומרי (שלא שווה כלום ולא נברא מהאלוהים הגדול) והרוח, שהיא נצחית. כתוצאה מהתפיסה זו, ישוע הוצג כמין רוח אלוהית שלא היה לו קשר עם עולם החומרי. זה היה הזרם של ה״גנוסטיים״ שקיים עד היום ! (gnosticism).

לכן, יוחנן מציין כמה וכמה פעמים באגרת את החשיבות של ההבנה האמיתית של ישוע, כדמות שמשלבת גוף ארצי ורוח אלוהי, כאשר שני המרכיבים אלה הם שלמים בעצמם. 

כבר בתחילת האגרת, יוחנן מדגיש שהוא מדבר על ישוע שראו ומיששו אותו (מישהו שחיי בצורה גופנית). מצד שני הוא מציין שמי שלא מבין שישוע הוא אלוהים ושהוא והאב זהים, הוא מפספס את כל המסר שלו ואף שייך לרוח של ״צורר המשיח״ !

המסרים העיקריים שעליהם יוחנן חוזר כמה פעמים באגרת זו כוללים בעיקר:

א.התפיסה שאלוהים הוא אהבה ואי אפשר להכיר ולהתחבר איתו בלי להרגיש את האהבה זו ובלי להקרין את אהבתנו לרעינו. 

ב.התפיסה שאלוהים הוא רק אור ואין בו חושך. מי שנמצא בחושך של החטא לא יכול להיות מחובר לאלוהים. לכן, אמונה בישוע וחיים בחטא לא יכולים להסתדר ביחד.

לפי דבריו של יוחנן נראה כאילו שמאמין אמיתי אינו מסוגל לבצע חטא, אבל זה לא יכול להיות ככה באמת. הוכחה לכך היא שהאיגרת מופנית למאמינים, ומבקשת מהם לא לחטוא. זה היה מיותר אילו היה בלתי אפשרי למאמין לחטוא.כאשר אנו חוטאים, יש לנו סנגור, מפגיע, אשר מתווך אל האב, ישוע המשיח. הוא עומד ללא הרף בשמנו ומגיש את קורבנו עבור חטאינו כהגנה שלנו.ישוע הוא קורבן הכפרה על חטאינו אשר פייס לנצח את ה״זעם״ של אלוהים נגדנו (ישעיהו נ”ד 9 – 10).  אל הרומיים 3:25ו”מרצה” אותו ומעמיד את צדקתו של ישוע בחשבון שלנו.

ישוע הוא ה”כפרה” לא רק על חטאינו (כלומר, לכל אלה אשר מקבלים אותו באמונה), אלא גם על חטאי העולם כולו. משמעות הדבר היא שאפילו חטאי הלא מאמינים שולמו בכפרה של המשיח (הראשונה לטימותיאוס 4:10). משמעות הדבר היא שהחטאים האישיים הם לא הסיבה שמביאה מישהו לגיהינום (כי כל חטאיהם ״שולמו״) אלא רק החטא של דחיית ישוע שאנשים יצטרכו לתת דין וחשבון עליו. 

התפיסה של הדת הכניסה לראשנו שעמידה נכונה בחוקים של אלוהים וריצוי האל, מושגים על ידי מעשינו, אבל האמת היא כנראה הפוכה. יוחנן אינו אומר ששמירת מצוות ה’ גורמת לנו להכיר אותו אלא בדיוק את ההפך. הכרת ה’ (לא רק מבחינה שכלית אלא גם חווייתית) תגרום לנו לשמור את מצוותיו. כך נדע אם באמת נולדנו מאלוהים, אם נולדנו מחדש מהרוח. אם מעשינו אינם מושפעים, אין לנו מערכת יחסים אמיתית עם אלוהים. ידיעת ה’ (במובן התנ״כי של אינטימיות איתו) מולידה חיים צודקים, ולא להיפך. לכן, לא על ידי שמירת דבר אלוהים אנו מגיעים לאהבת אלוהים, אלא ברגע שאנו חווים את אהבתו, זה יגרום לנו לקיים את הוראותיו.

כפי שאומר הראשונה ליוחנן 3:3,  “כל אדם אשר תלה את תקוותו-אמונתו לישוע, האמונה זו תטהר אותו.” ישוע הוא הדוגמה שלנו, וכולנו צריכים להתנהג בדיוק כמו ישוע ככל האפשר. לעולם לא נעשה זאת בצורה מושלמת, אבל זה צריך להיות הכיוון שאליו אנו חוטרים. 

הברית החדשה אינה חדשה במובן זה שהיא שינתה את הדרך שבה עלינו לפעול, אלא מפני שהקדושה צריכה לבוא מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. הברית החדשה היא חדשה מכיוון שכעת מערכת היחסים שלנו עם אלוהים על ידי האמונה בחסדו של אלוהים היא שמביאה למעשים נכונים. המעשים הם הפרי ולא שורש הקשר עם הקב”ה.

אמות המידה של קדושה שנקבעו בברית הישנה ובאלה של הברית החדשה אינן שונות בהרבה. אבל הן שונות במובן אחר. פקודות התנ״ך ניתנו כדי לשלוט בפעולותינו. חוק האהבה של הברית החדשה ניתן כדי לשלוט בליבנו, שהיא תשלוט במעשינו. אז גם המוטיב של התנ״ך וגם זה של הברית החדשה מגיעים לאותו מקום, אבל מגיעים לשם בשתי דרכים שונות. התנ״ך עסק בפעולות החיצוניות של האדם והותיר את הרושם שאם מעשינו יהיו ״נכונים״ כלפי אלוהים, אז נהיה צדיקים. אך ישוע העמיק מעבר לכך. בדרשה על ההר (במיוחד במתי 5), ישוע הראה שגם אם איננו חוטאים חיצונית אנו חוטאים בליבנו, ולכן אנו אשמים בעיני אלוהים. הוא אמר לסופרים ולפרושים שהם ״מנקים״ את החוץ אבל לא את הפנים (מתי 25-26: 23). ישוע אמר לנו שתורתו העיקרית היא לאהוב (יוחנן 13:34). אם באמת נאהב את רענו כמו את עצמנו, לא נפר אף אחד מעשרת הדיברות (אל הרומיים 8-10: 13).

מי שמתיימר להיות נשלט ומודרך על ידי רוח הקודש אך ושונא את אחיו, משקר. כפי שישוע הראה לנו (לוקס 23:34 ומעשי השליחים 7:60), הלידה החדשה היא זו שגורמת לנו לאהוב אחד את השני.

אם נגלה שנאה בליבנו כלפי אחינו, מה עלינו לעשות? האם צריכים לנסות להפסיק לשנוא את אחינו כדי שנוכל להיות באור? בלתי אפשרי להצליח ככה. רק אם נצליח לצאת אל האור, ואז השנאה לאחינו תגורש. זה דומה לניסיון לשאוב את החושך מהחדר כדי שיהיה אור. אומנם העדר אור זה חושך, אבל ההיפיך הוא לא נכון. היעדר חושך איננו אור! רק הכנסת אור תגרום להיעדר חושך. אי אפשר בלי להדליק אור. באופן דומה, אנו חווים את אורו של אלוהים על ידי אמונה בחסדו של אלוהים, ואז החושך (הרע בחיינו) בורח.

דבקות באור (הישארות באהבת אלוהים) תגרום לנו לאהוב את אחינו (הראשונה ליוחנן 2:5). איננו יכולים לאהוב את אחינו אם לא קיבלנו (והרגשנו) תחילה את אהבתו של אלוהים כלפינו. אנחנו לא יכולים לתת את מה שלא קיבלנו. מה שעליו לעשות הוא ללפנות לאלוהים ולהודות שלא באמת מכירים אותו, ןלבקש שייתגלה לנו. כשהוא יתחיל לשכון לתוכנו, יביא את האור לליבנו והחושך (שנאת אחינו) יברח.

האהבה היא הגדולה שבמצוות האל. מי שלא שומר את חוק האהבה נידון למוות! אם ״”יש לך״ ואתה רואה שאחיך מקופח ואתה לא נותן לו, היכן אהבתו של אלוהים בך ?  אל לנו להביע אהבה רק במילים, אלא אהבה זקוקה להוכחה, אפילו הוכחה חומרנית(הראשונה ליוחנן 13-18: 3: אל תתפלאו, אם כן, אחיי, אם העולם שונא אתכם.  אנו מודעים היטב לכך שעברנו ממוות רוחני לחיים רוחניים ונצחיים, מכיוון שאנו אוהבים את אחינו. מי שלא אוהב את אחיו נשאר במצב של מוות רוחני. מי ששונא את אחיו, רוצח הוא. אבל מי שיש לו אמצעים מן העולם ורואה את אחיו במצוקה, וסוגר את ליבו ולא מתרגש מייסוריו, איך יכולה אהבת ה’ להתקיים בו? ילדיי האהובים, הבה לא נאהב במילים בלבד, אלא הבה נאהב במעשי חסד ובכנות). יוחנן אומר שהשופט הטוב ביותר נמצא בתוכנו והוא מצפוננו! התודעה היא המיקרו-אלוהים שבתוכנו. אנו יודעים היטב בתוך תוכנו אם צדקנו כלפי הזולת. מצפוננו מכיר אותנו היטב. אין ספק שאלוהים יודע טוב יותר מה מתרחש בתוכנו, אך האדם הרוחני אינו זקוק למשפטו ולגינויו של אלוהים, וגם לא לשופט חיצוני. (אגרת יוחנן הראשונה, 3/20: אבל אם מצפוננו יאשים אותנו שאנו אוהבים את אחינו רק במילים, על אחת כמה וכמה אלוהים יאשים אותנו, שהוא כמובן נעלה לאין שיעור על מצפוננו ויודע באופן מלא ושלם, הכל). כאשר מצפוננו אינו מאשים אותנו, אז יש לנו כוח ואומץ לפני אלוהים לבקש את בקשותינו. ומי שיבקש יקבל. כל עוד מצפוננו נקי אז נקבל. כאשר תפילתנו אינה יעילה אינה נענית.  הבה נתבונן בתוכנו, היכן אנו טועים או היכן מצפוננו אינו מאפשר. אם ניישם את המצווה הגדולה ביותר, מצוות האהבה, אז נוכל לעמוד בלב טהור לפני הקב”ה, נוכל לבקש ולקבל. רק אז נוכל לעמוד לפני אלוהים. (אגרת יוחנן הראשונה 3:21:22: אהובים, אם מצפוננו אינו מאשים אותנו, אז יש לנו אומץ כלפי אלוהים, וכל מה שמבקשים ממנו, אנו מקבלים ממנו, מכיוון שאנו שומרים את מצוותיו ועושים מה שנעים לו; וכך אנו הופכים לילדים של ברכותיו).

יוחנן באגרתו זו פונה ל3 קבוצות של מאמינים, ילדים קטנים, מתבגרים ומבוגרים (אבות). זה מסמל את הפאזות של הגדילה הרוחנית של האדם: ראשית, אנחנו תינוקות. זה מתאר את אלה שרק יודעים שחטאיהם נמחלו. ככל שאנו מתבגרים, הופכים לחזקים יותר ומוציאים לפועל את סמכותנו על השטן. השלב האחרון של ההתפתחות הוא להיות ממש בוגר (״אבא״ מבחינה רוחנית) ומתקדמים בהכרת אלוהים וישוע, ולהתחברות איתו.

יוחנן מציין שמי שאוהב את העולם ואת הדברים שהוא מציע לא יכול לאהוב את אלוהים. ומי שאוהב את אלוהים לא יואהב את העולם או את הדברים שהעולם מציע. אהבת אלוהים ואהבת העולם אינן עולות בקנה אחד. המילה “עולם” בוודאי לא מתייחסת על כוכב הלכת שאנו מכנים כדור הארץ. תהילים 1-4: 19 אומר שהבריאה מדברת ללא הרף את שבחי אלוהים. אז לא ייתכן שמדובר בכל העולם הפיזי הנפלא.  הכוונה היא לא לאהוב את הבריאה יותר מאשר את הבורא (אל הרומיים 1:25).

יוחנן מסביר שמדובר ספציפית על שלושה התחומים של ״אהבת העולם״ (הראשונה ליוחנן 2:16): תאוות הבשר, תאוות העיניים וגאוות החיים.

כל דבר רע, כל חטא, ניתן להכניס לשלושת הקטגוריות אלו. בבראשית ג‘, אדם וחוה התפתו לתאוות הבשר (רעב), לתאוות העיניים (העץ היה נעים לעיניים) ולגאוות החיים (עץ שיגרום להיות חכמים ושווים עם אלוהים). ישוע חווה שלושה פיתויים שגם הם תואמים את שלושת התחומים אלה (מתי 1-11: 4  ולוקס 1-13: 4). ממילא, העולם הפיזי הזה יתמוסס יום אחד (השנייה לפטרוס 10-12: 3); ואז כל הדברים שהשתוקקנו אליהם ייעלמו (הראשונה ליוחנן 2:16). אך מי שעושה את רצון האדון ישאר לנצח.

יוחנן השליח, גם באגרתו זו משתמש במילה “צורר המשיח” כמה פעמים. הוא הסופר היחיד בברית החדשה שהשתמש במונח זה.הוא מדבר על צורר משיח אינדיבידואלי שיבוא בעתיד, אך גם על צוררי משיח רבים שפעלו בעולם במהלך ימיו.

גם פאולוס דיבר על צורר המשיח בשנייה לתסלוניקים 2-10: 2, וכינה אותו “איש החטא… בן אבדון” (השנייה לתסלוניקים ב’ 3). בהתגלות, יש כינוי נוסף לצורר המשיח, “החיה”. ישוע דיבר על ימי צורר המשיח (מתי 24;  סימן 13; לוקס 17 ו-21) אך לא הזכיר אותו באופן ספציפי.

מדובר באדם שיגלם את כל מה שאינו אלוהי, ואשר יופיע באחרית הימים. אך כל אדם שאינו מודה שישוע בא בגוף פיזי הוא גם סוג של ״צורר משיח״ (השנייה ליוחנן 1:7). כל מי שמכחיש שישוע הוא בן האלוהים גם מכחיש את האב (יוחנן 5:23).

באופן כללי, רוחו של הצורר כבר פעלה בימיו של יוחנן והיא בהחלט פעילה בעולמנו כיום. רוח צורר משיח עומדת מאחורי כמעט כל דבר ששולט בעולמנו. 

הקשר עם אלוהים האב תלוי לחלוטין במערכת היחסים עם ישוע, בנו של אלוהים. אין דרך אחרת לקיים יחסים עם האב אלא דרך הבן (יוחנן י”ד 6). כל דחייה של ישוע היא דחייה של האב, וקבלת ישוע שווה לקבלת האב.

יוחנן האוונגליסט מדגיש בעגרתו את חשיבותו העצומה של דיבר שני זה (מעבר לזה של אהבה), כלומר קבלת ישוע המשיח כבן האלוהים וכהתגלמותו. כאן ניתן לתהות, מדוע לא מספיק לאהוב אלא גם צריך לקבל את ישוע כמשיח וכבן האלוהים? מכיוון שישוע הוא הביטוי המושלם ביותר של אהבה, הדוגמה האולטימטיבית לאיך זה לאהוב. לכן, אם אדם מאמין שהוא מרגיש אהבה  אך אינו מקבל את המשיח, אז במהותו הוא לא יודע מהי אהבה אלוהית אמיתית, מכיוון שאלוהים “הוא” אהבה. זו לא באמת “מצווה”, אלא הבנה של אהבת ה’, ששלח את בנו, לא בגלל שאהבנו אותו וכדי לגמול לנו, אלא בגלל שהוא אוהב אותנו בצורה מושלמת ובלתי תלויה במעשינו. התנ”ך יוצר את הרושם שאלוהים אינו אל אוהב כמו מעניש. כך לפחות הבינו אותו בתקופה הזאת. ישוע בא להראות את פניו האמיתיות של אלוהים וכדי ליישם את האהבה זו מוחלטת. קורבנו היה הביטוי המושלם של אהבתו של אלוהים כלפי האנושות. עלינו לראות תמיד את אלוהים כאבינו. אם  ילד יקבל עונשים תכופים וקשים על מעשיו, אז כל מה שהוא לומד זה פחד, והוא בוודאי לא ידע איך לתת אהבה בעצמו.  דמותו של אלוהים בתנ״ך כאל ״מעניש” (כפי שאנשים בטעות הבינו אותו אז) השתנתה (עברה טרנספורמציה) בברית החדשה לאלוהי האהבה המוחלטת באמצעות שליחותו של בנו לכפרה ולישועה של עמו, אחרי שהוכחו שבשום אופן הם לא יכולים להתקרב לקדושה על ידי שמירת התורה (איגרת ראשונה של  יוחנן א’, ד’ 2-3: ואתה יכול להבחין ולהכיר את רוח אלוהים על פי קריטריון זה; כל אדם המציג את עצמו כבעל רוח אלוהים, אם הוא מאמין שישוע המשיח לבש בשר ודם ובא כגואל אדם-אלוהים אל פני האדמה, הוא אכן בן אלוהים). אהבה עושה אותנו חסרי פחד, ומחסור האהבה מוביל לפחד מתמיד וייסורים. חוסר אהבה אחראי לרוב החרדות והפוביות שלנו.  מי שאוהב, אין לו ממה לפחד. יש לו מצפון נקי וכתוצאה מכך את הוודאות שאלוהים איתו (איגרת יוחנן הראשונה, א 4-17, 18: פחד לפני השופט והמשפט אינו קיים בלב האדם האוהב, אבל אהבה אלוהית מושלמת מגרשת כל פחד. כי שורש הפחד הוא תחושת האשמה והענישה שמגיעה לנו. מי שמפחד מחמת אשמתו, הוא לא מושלם באהבה).

על פי דברי הבשורה (ביוחנן 17:3), חיי נצח הם הכרת אלוהים האב והאדון ישוע המשיח, כלומר להכיר אותו במובן המקראי של המילה. מדובר באינטימיות. אדם שבא אל ישוע לסליחת חטאים, אך אינו ממשיך לחוות קשר אינטימי איתו, מחמיץ את עצם המשמעות של הישועה. ולא מדובר רק על העולם הבא וגן העדן. חיי נצח מתחילים על פני האדמה (יוחנן 3:36; יוחנן 3:36;  5:24; ו‘ 47) בצורה של התחברות עם האב והבן. החטא היה מחסום שחסם את גישתנו לאלוהים. ללא הסרת המחסום הזה, לא יכול להיות שיתוף אמיתי עם האב. ישוע לקח על כתפיו את חטאי העולם כולו (יוחנן 12:32) פייס אותנו עם אלוהים (השנייה אל הקורינתיים 5:19), והוריד את חומת האיבה ביננו לבין אלוהים 

יוחנן מדגיש שלא מספיק להאמין על בסיס המילים והניסיון של מישהו אחר על איך אלוהים נראה. אנו צריכים להכיר את אלוהים באופן אישי. זה לא שאנחנו לא צריכים בכלל את התובנות של אחרים ולא יכולים להפיק תועלת ממה שיש להם לומר (אל האפסיים 11-13: 4). פשוט לכולנו כמאמינים יש מורה אישי אחד, בדמותו של רוח הקודש (יוחנן 14:26) אשר משח אותנו ומדריך אותנו אל האמת.