ספר דניאל

ספר דניאל

דניאל פרק א

ספר דניאל הוא הספר היחיד של התנ״ך (הברית הישנה) שנכתב בשפה הארמית. כפי שנראה בהמשך, פרק זה נכתב על ידי נבוכדנאצר, כלומר הפרק היחיד של התנ״ך שנכתב לא רק על ידי גוי, אלא גם על ידי מישהו שלא האמין באלוהים אחד בככל ! נראה בהמשך את משמעותו הדבר.

את ספר דניאל ניתן לחלק לשני חלקים: בפרקים הראשונים אנו עוקבים אחר אירועים בחייו של דניאל בבל וניתוח חלומותיו של נבוכדנאצר. בחלק השני מופיעות הנבואותיו של דניאל.

חלק מהנבואות נוגעות לאירועים היסטוריים הקשורים לבבל ולאימפריות הבאות. חלק נוגע לביאת המשיח ולאירועים של הלזמנים מודרניים האחרית הימים. מרבית האירועים והנבואות מתייחסים לחלומות ולפרשנותם בעוד שנבוכדנאצר מקביל למשיח השקר/ צורר המשיח.

בדרך כלל בשאלותינו אודות עתיד האנושות אנו מתמקדים באירועי ספר ההתגלות, אך נבואות רלוונטיות לאירועים אלו קיימות גם בספרי המקרא האחרים, והדוגמה העיקרית לכך היא ספר דניאל. רב החוקרים מסכימים שההתגלות וספר דניאל, דומים מאוד וחשובים באותה מידה, ולכן יש לקרוא אותם יחדיו.

לפני שנעבור לניתוח הספר, נתחיל בשאלה שאנו שומעים לעתים קרובות: מדוע המשיח היה צריך לסבול ולהתייסר ?

ישנן שלוש השערות: התיאוריה הראשונה התפתחה היסטורית במאה הראשונה לספירה. התיאוריה, פותחה על ידי קבוצת ה״אגנוסטים״ שמפרידים בין החומר (גוף) לבין הרוח וטענו כי מכיוון שישוע (כבן אדם) מורכב מחומר ומרוח, היה גם הוא (כמו כל בני אנוש) במאבק מתמיד בין שני האלמנטים אלה, כאשר החומר מגביל את הרוח. בסופו של דבר ביטוי חיינו והתנהגותנו נובעים מחולשות החומר. לפיכך כל העולם/האנושות נמצא במאבק מתמיד בין הרוח לחומר ויש לשחרר את הרוח מגבלותיו של החומר. תיאוריות דומות אנו מוצאות אצל פילוסופים יוונים. על פי תיאוריה זו, המשיח חייב להיות מישהו שמצליח לשחרר את הרוח מהחומר, במקרה של ישוע להתגבר על המוות ולקום לתחייה. תיאוריה זו יוצרת תפיסת עולם שלפיה החומר הוא משהו נפרד מאלוהים ואיננו תואם את אלוהים ויש לבטלו. תיאוריה זו הופרכה, במיוחד לאחר הוועידה/מועצת ניקאה בשנת 400. שם הוחלט כי בריאת העולם על ידי אלוהים הייתה גם חומרית ונועדה לחבר בין החומר והרוח. באותו אופן, מועצת ניקאה דחתה גם את ה״הומניזם״, שלפיו רוח הקודש נכנסה למשיח האנושי, ונלחמה (והצליחה)  להשתלט בחלק הגופני-חומרי שלו. למרות שתיאוריות אלה הופרכו אז, יש עד היום תומכיה רבים של תפיסות דומות.

התיאוריה השנייה, הנתמכת בעיקר על ידי הפרוטסטנטיות, היא קשורה לתורת ניהול הצדק על ידי אלוהים. על פי תיאוריה זו יש מצד אחד את אלוהים ומצד שני את החטא שגורם לזעמו של האל. מה שיכול לחסל את החטא הוא ״מתן תמורה בעדו״, בדרך כלל דרך קורבן כפי שהיה בתקופת בתנ״ך. המקדש בעבר הפך לבית מטבחיים שבו זרם כל הזמן דם הקורבנות. אנשים האמינו אז שזה יביא לאיזון בין החטא לאלוהים ולהתרצותו ורגיעת זעמו. לפי תיאוריה זו אלוהים ״חייב״ לדרוש צדק ועונש, שימסתיים בסוף בהקרבה האולטימטיבית, הקרבת בנו כדי לשים קץ לכל הקורבנות ולצדק ואיזון נצחי. על פי תפיסה זו, לא יכול להיות שום איזון, ולא סליחה או כפרה, בלי קורבן. תפוסים דומים רואים היסטורית גם בתרבויות אחרות, כמו במסופוטמיה וביוון העתיקה (למשל הקורבן של איפיגניה, שההיתה נדרשת כדי לפייס את האלים). האבולוציה של תיאוריה זו, מובילה להכרח שאלוהים כעונש של האדם ידרוש את קורבן של המשיח, ישוע כביטוי של אהבתו. הוא עושה זאת למען האדם שמרגיש את הצורך בכפרה על ידי תמורה מסוג זה. לפי התפיסה זו, למעשה אלוהים הוא כלוא בצדק של עצמו ולא יכול להשתחרר מדרישת הצדק אלא אם דרך תמורה. אז ככה, הצדק האולוהי והצדק של היקום הופך להיות המרכיב היותר בולט ומרכזי ואהבתו האין סופית, פחות.

התיאוריה השלישית גורסת כי היה צריך שישוע ייאנש בצלב ויקריב את עצמו על מנת להוכיח בדיוק את ההפך ממה שהאגנוסטים טענו. לא כדי לשחרר את הרוח מהחומר אלא להעלות/לשדרג את ערך החומר לרמה אלוהית. להפוך את הגוף לכלי רוחני. המשיח היה צריך להלביש את הרוח בגוף אנושי. הקרבת המשיח נעשתה לא רק כהוכחה לאהבה מוחלטת של אלוהים, אלא גם כדי להדגיש את ערך הגוף כאלמנט רוחני והכרחי ביחסים בין אלוהים לאדם. זו התפיסה המרכזית בנצרות האורטדוקסית ונראית שהיא מתייחסת יותר לתוכנית האהבה של אלוהים ולמטרת הבריאה. אלוהים לא יכול להיות ״כלוא״ בצדק שלו ולא יכול להיות שצריך את הקורבנות דם. הכל זה מתוך אהבה ותוך הבנה של המצפון האנושי שלא היה יכול להשתחרר בדרך אחרת.

בחלק מהגרסאות, נכלל בספר דניאל גם פרק הקדמה עם הסיפור של סוזנה ודניאל שהתערב והציל אותה. אמנם אין קשר לתוכן של שאר הספר, אך נראה שהסיפור של סוזנה מתאר אירוע חשוב מעברו של דניאל, שמדגיש את חוכמתו וצדקתו ומסביר איך היה כל כך מוארך ומקובל בממלכת בבל. 

בפרק הראשון מתואר שדניאל נלכד בידי נבוכדנצר יחד עם צעירים אחרים והעבר מירושלים לבבל. (משהו שמזכיר את מה שהיו עושים עם הילדים של העמים באימפריה העות’מאנית). בנוסף לדניאל מוזכרים עוד שלושה צעירים שנתנו להם שמות אחרים. דניאל ייקרא בשם בלשאצר, שם שמקורו באל הבבלי (באל). כיבוש ירושלים מנבוכדנצר מסמן את תחילת השתלטות “הכופרים” (עובדי האלילים) על עיר הקודש, שהחל מהבבלים, ונמשכה עם אימפריות נוספות אשר מוזכרות בהמשך הספר, כמו האימפריה של הפרסים, הרומיים והיוונים (ואף, על פי חלק מהאנליסטים, האיחוד האירופי -ראה פרק 2 ופרק 5). 

אז בפרק הראשון, דניאל וחבריו יעברו את מבחן האמונה הראשון שלהם. הם מפגינים את אמונתם ומסירותם לאלוהים בכך שהם מסרבים לאכול את האוכל שהוצע להם שם, שנחשב לאסור על פי ההלכה היהודית. לא רק שהם מסרבים אלא שהם גם מעיזים ״להתערב״ מול הרשויות. הם יוכיחו להם שלדרך אמונתם יהיו תוצאות טובות יותר על בריאותם. החשיבות כאן אינה על ערך המזון וה״דיאטה״, אלא באופן סמלי על ערך אמונתם.

אנו חיים בבבל מודרנית כיום. יש אוסף של תקנות, תפוסי חיים וחוקים/חובות שהשלטונות החילוניים (שאין להם שום קשר עם אמונה כל שהיא או קשר עם אלוהים) וה״עולם הכללי״, מכניסים בחיינו ומחייבים אותנו (כמו למשל אפילו כעת עם כל התקנות הנוקשים בעקבות מגפת הקורונה…). כולם מלעיגים את אלה שבוחרים בדרך אחרת ומעדיפים ללכת בדרך האמונה. המשמעות של סירובנו לקיים הנחיות מסוג זה אינה קשורה לנכונות או לא לציית בחוק. הסירוב לא צריך להתבסס על תיגר על מרד חיצוני וצעקני אלא על אמונתנו וביטחוננו בחוקים אחרים ועליונים של אלוהים, וביטחון באמצעים רוחניים אחרים שיביאו לפיתרון יסודי של הבעיות הגדולות. 

כדי לדמות את הדוגמא של דניאל, נדרשת מחויבות לעקרונות האמונה והתמדה בהם. מה ההבדל בין אמונה תיאורטית לבין יישום שלה בפועל ? השליח פאולוס ממליץ לנו להימנע מ״קשרים רעים״, ובוודאי לא מתייחס רק להימנעות מלהתחבר עם גנבים ורוצחים. הכוונה היא להתחברות והתאחדות רק עם מי שחי ופועל על בסיס אמונה. (קורינתים א ’15:33).

חשוב להדגיש שוב שמהרפתקה זו של דניאל איננו באים ללמוד להקפיד על תזונה ספציפית שתהיה דרך הישועה שלנו ! (יש אפילו כאלה שדיברו על חשיבות של “דיאטת דניאל” !…). עלינו ללמד את הערך של דבקות במהות האמונה ולא בכללים חיצוניים או פורמלים (אפילו ״דתיים״) שונים.

התמורה הרוחנית והתמורה בחיינו היא כאשר מקיים את עיקר ההתמדה באמונה ולא רק את המעשים החיצוניים, ונראה אותה בהמשך, בפרקים הבאים של ספר דניאל. לתזונה של דניאל יש ערך רק כאמצעי ביטוי אמונתו. לצום יש ערך רוחני אבל יול להיות צום של כמה סוגים. זה לא כל כך חשוב באיזו תפרית ספציפית של מזון מדובר. מי שצם צריך לעשות זאת כאמצעי להתקרבות לאלוהים, כקורבן רוחני מסויים. לכל אדם, “הקרבה” מסוג זה למען אלוהים עשויה להיות שונה. יכול להיות צום ממזון או צום מחטא או אפילו הקרבה של ה”זמן” שלנו כדי להדגיש אותו לקריאה ולתפילה או עזרת הזולת. 

המהפכה הקטנה של דניאל בנושא זה הייתה סמלית יותר. הוא לא התקומם באופן כללי נגד השלטון. הם לקחו אותו מירושלים, שינו לו את השמ, ובכל זאת רואים אותו חי בהרמוניה בבבל עד זקנתו. דניאל לא ציית רק כאשר היה מדובר בקונפליקט בין ההנחיות האנושיות ואלה של אלוהים. כמו שרואים בהמשך, בפרק 6, הוא הכן מפר את החוק כאשר מאלצים אותו לא להתפלל. דניאל לא מנסה לשכנע את השלטונות במרד, בצעקות או דרך טיעונים לוגים. הוא לא יוצא לרחובות, הוא לא מארגן הפגנות. בטוח בבחירתו ובאמונתו, הוא משכנע דרך מעשה ! בתום תקופת הניסיון הוא יוצא בריא ובמצב טוב (כמו גם כיצא בדב האריות).

מעניין לראות שמנהיגים חזקים יכולים לכבוש ארצות אבל לא את הנפש של האנשים. לא היה לנבוכדנאצר כל כך קשה לכבוש את ירושלים וללכוד את תושביה. אבל כן היה קשה לכפות להם את התרבות שלו ולעוות את הרוחם. 

ומה קורה בחברה של ימינו ? כאן לשליטים השאיפה היא דומה: להשתלט על הרוח של האנשים, לעוות את מצפונם ולייצב את רתונם, לנטרל את הרוחניות והאמונה. והם משתמשים בדרכים הקלאסיות הישנות של אכיפת חוקים ותקנונים… הפצת תפוסי התנהגות תוך מתן של שפע חומרי והנאות…

מערכת זו מאוימת רק על ידי אנשים המאמינים ומצייתים במערכת שלטונית אחרת, בחוקים הרוחניים של אלוהים. אנשים שסומכים בריבונות האל המוחלטת ובשום כוח אחר. ההתנגדות שלנו לא דורשת מהפכה גדולה, היא לא דורשת צעקות, רעש, אלימות. ההתנגדות היא פנימית וברמה הרוחנית. התוצאה של עמידתנו בעקרונותנו הרוחניים (ה״צום״ האישי שלנו) תהיה זו שתשכנע את הסובבים ואת העולם (או לפחות שתכניס אותם למחשבות מסוימות..). צריך לתת לאחרים לראות את תוצאות דרך האמונה שלנו. ומהפכה יכולה להתרחש בשקט, באופן פנימי. בינינו לבין אלוהים.

דניאל פרק ב

21/1/2021

אנו נמצאים בסביבות 560 לפני הספירה, כאשר ירושלים נופלת לשליטת נבוכדנאצר, ובאותו הזמן נראה כי ירמיהו הנביא חי. ירמיהו, כמו רוב הנביאים, היה נגד כל מלך שלא ציית לחוקי האל. בפרק 29 של ירמיהו אנו רואים אותו טוען שזה גורלה של ישראל, שאיכשהו הם יצטרכו לעבור את התקופה הזו של גלות ושיעבוד (הוא הגדיר אפילו את ציר הזמן הספציפי) וממליץ להם לגלות ציות לשלטון, עד שאלוהים יחזיר אותם לשחרר את ירושלים . קריאה זו הייתה בניגוד לפקודת מלך ישראל שהסתה את העם להתנגדות ולמהפכה. אז דניאל ושאר היהודים נשארו עבדים בבבל במשך כ -70 שנה עד נפילתה ושליטתם של הפרסים. דניאל וחלק מאנשיו התנגדו לחוקים ולאיסורים הפוגעים בסוגיות אמונה כמו סוגיית האוכל בפרק הקודם. 

במצבים דומים בעולמנו המודרני, אנו רואים אנשים שמתנגדים לצורות כוח ושלטונות שונים, כגון מאבק נגד גלובליזציה, מאבק נגד התחממות כדור הארץ וכו ‘. על פי ירמיהו, אין צורך בצורות התנגדות כאלה, אך עלינו למרוד (מהפכה פנימית) ) רק כשמדובר בסוגיות הנוגעות לאמונתנו; אז בהתנגדות שלנו יש בעצם ברכת ותמיכה של אלוהים ! אנו רואים דוגמא דומה במכתבו של השליח פאולוס לרומאים (“.. אל התנגד לשלטונות אך ציית להם״).

בפרק הנוכחי, נבוכדנאצר רואה חלום ולא רק מבקש מיועציו לפרש אותו אלא גם מבקש לנחש מה היה החלום שראה, דבר בלתי אפשרי מבחינה אנושית. דניאל מתפלל ומבקש מאלוהים שיגלה לו את החלום ובמקביל מבקש מנבוכדנאצר שלא להעניש את החכמים שלא הצליחו לנחש נכון את חלומו. שני המעשים אלה של דניאל המראים את הענווה של דניאל. הוא לא מופיע כ”האיש החכם “, הוא מצהיר בבירור כי התגלות החלום ופירושו היא עבודת האל והוא אינו מופיע ביהירות כלפי שאר חכמי הממלכה.

החלום מתאר פסל שראשו עשוי זהב, בית החזה וזרועותיו כסף, בטן וירכיים מנחושת ורגליו, חלקן מברזל וחלקן מחימר. בהמשך החלום, אבן נחתכת מההר “מבלי שיד אנושית תיגע בה”, והיא פוגעת בפסל שנקרע לגזרים. האבן שפגעה בפסל הופכת להר גדול המכסה את כל האדמה. דניאל מפרש ומסביר לנבוכדנצר שראש הזהב הוא נבוכדנצר וממלכתו, שבעקבותיה תגיע מלכות אחרת עשויה כסף, (לא כל כך חזקה), ואז מגיעה ממלכת נחושת שלישית, ואחריה רביעית שתהיה חזקה כמו ברזל אך שגם היא תימעך. העובדה שהיא מורכבת מתערובת של ברזל וחימר מראה שממלכה זו תחולק, לחלקים חזקים וחלשים, ושהיא תורכב מתערובת של עמים שלא באמת יתאחדו זה עם זה. האבן מסמלת את המשיח ואת מלכות האל שתקום לאחר ארבע הממלכות הללו על ידי ה״אבן״ שריסק אותן.

ישנם פרשנויות רבות ושונות לחלום זה של נבוכדנאצר. על מה שכולם מסכימים בעיקרון, הוא שחלום זה הוא נבואה הנוגעת לאירועים שמתחילים מאותה התקופה ההיסטורית ועד היום. כמו כן, כמעט כל החוקרים, מסכימים שראש הזהב הוא ממלכת בבל אשר תימרס על ידי הפרסים (הפחות חזקים) ובעקבותיה תגיע מלכות יוון של אלכסנדר הגדול. אולם מעניינת יותר, וכאן ישנם פירושים שונים, היא הממלכה הרביעית, המיוצגת על ידי תערובת ברזל וחימר ואשר נהרסת בסופו של דבר “לא ביד אנושית”. בניסיון לסכם את הפירושים השונים הללו, נראה כי מדובר תחילה באימפריה הרומית שהיו לה “שתי רגליים” (אימפריות מזרח ומערב) והיא חולקה, ובהמשך התחלפה באירופה המודרנית שאנו מכירים (וכנראה האיחוד האירופי של ימנו) שמכילה תערובת עמים. חלקם אפילו טוענים שעשר האצבעות של הפסל, מסמלות את מספר המדינות שהיו החברות הראשונות של ה- EUC (10). האבן שתמעך את הממלכה זו, ללא יד אדם, בהחלט מייצגת את ביאת המשיח ואת עליונות המלכות האלוהית. פרשנות זו נתמכת על ידי אזכורים אחרים בתנ״ך בנוגע להדרת אלוהים והמשיח כ״סלע״, כגון בספר ״דברים״ 32: 4: כי הוא סלע, ​​מושלמות עבודותיו, ודרכיו כולן צדק. אלוהים נאמן וללא עוול, אלוהים ישר וצודק. גם בספר ״שמואל א״: “אין קדוש כמו יהוה, כי אין אחר מלבדך, ואין סלע כמו אלוהינו.” ב”שמואל ב״ “22, 2-3:” ה ‘אבן שלי ומבצרי וגואלי; אלוהים הוא סלע שלי, אני אמון עליו; מגן ותמיכת ישועה. המגדל הגבוה שלי, ואת מקלטי, מושיעי, אתה הצלת אותי מעוון “.

אנו רואים מקבילות דומות גם בברית החדשה: ב״איגרת אל הקורינתים א״ ‘, 10, ” 3 וְכֻלָּם אָכְלוּ מַאֲכָל אֶחָד רוּחָנִי׃
4וְכֻלָּם שָׁתוּ מַשְׁקֶה אֶחָד רוּחָנִי כִּי שָׁתוּ מִן־הַצּוּר הָרוּחָנִי הַהֹלֵךְ עִמָּהֶם וְהַצּוּר הַהוּא הַמָּשִׁיחַ׃ 

 האבן מסמלת את ישוע, ובהמשך מופיע ישוע כהאבן שנותקה מעץ היהדות !

כאמור, לגבי הממלכה הרביעית האחרונה זו, ישנם פרשנויות נוספות: חימר וברזל הם ביחד אך ידוע ששני המרכיבים אלה במהותם אינם יכולים להתערבב ולהתאחד. זה אולי מסמל את המתרחש כיום בעולם המודרני, שבו, החלק הרוחני של האדם מתערבב עם החומריות, אבל זה מצב ״היברידי״ בלתי אפשרי, כי ואין לרוח שום קשר עם העולם החומרי. 

לכן, נוצר מצב שיש לאדם המודרני בלבול עמוק לגבי האופן שבו הוא צריך ללכת בחיים: על סמך אמונתו הרוחנית או על פי ההיגיון והחוקים של העולם המטריאליסטי ? מצד אחד יש לנו את ה”חימר” (העולם הרוחני), גמיש ויצירתי ומצד שני, את החומר, הקשה והנוקשה. 

כתוצאה מכך, החברה המערבית המודרנית אינה יודעת היכן להסתמך כדי להתמודד עם הבעיות היומיומיות או האסונות בעולם, כמו למשל במקרה האחרון של מגפת נגיף הקורונה. 

המסר האופטימי בפרק, הוא קשור לדניאל עצמו. בסופו של דבר, מי שמפרש את המתרחשת מי שיודע וקובע מה יהיה, מי שבעל הכוח וההכרעה, הוא דניאל ולא המלך הגדול ! דניאל, העבד ה”קטן” ולא נבוכדנאצר, הדיקטטור הגדול ! מי שמניע את החוטים הוא דניאל כנציג האל (בדומה ליוסף במצרים) ואפילו הולך כנגד כל מערכות הכוח של העולם הזה !

אז אל לנו להיות מוסחים היום מהמסרים ותמונת המצב שהשלטונות מציגות לנו. אל לנו להיכנס לפחד וחרדות מהקשיים והאתגרים השונים בחיים. אל לנו לקבל את ה״״ שמציעים לנו. הבה נקשיב להנחיות וההדרכות שאלוהים שלח לנו לפני שנים רבות, ונחפש אחר פתרונות אלוהיים/רוחניים שהם היחידים שיעילים ויסודיים. בואו נלמד מדניאל איך אדם רוחני צריך להתנהג ואיך הוא שולט בפועל, במתרחש סביבו ובעולם !

דניאל פרק 3

29-1-2021

בפרק זה, המלך נבוכדנצר מרגיש שהוא כל כך חזק, שהופך את עצמו ל״אלוהים״ ! אז, הוציא הוראה שכל האנשים חייבים, כאשר שומעים את הצלילים המיוחדים, להשתחוות לתמונה ענקית שלו (או סוג של פסל), שהמלך העמיד במרכז העיר. הדרכים שנבוכדנצר משתמש כדי לאכוף על הוראתו, כוללות איומים והפחדה…אלה דרכי האכיפה של השלטונות, בדרך כלל. אין אפשרות אחרת לכפות חוקים לאנשים, אלא, בדרך נוקשה. במקרה שלנו לא מדובר סתם על לציית בחוקים כל שהם, אלא בכפיה לקבל את המנהיג כראשות עליונה יחידה, ברמה אלוהית. 

בניגוד לחוקים האנושיים, החוקים של אלוהים הם לא בתבנית כזו של כפיה. אלוהים נותן ״חוקים״ שמיועדים לטובת העולם ולישועתם הרוחנית של האנשים, ולא כדי לספק את האגן שלו. החוקים של אלוהים הם מלאי אהבה, חמלה וסלחנות (בניגוד לחוקים האנושיים, שאין בהם סלחנות). 

שלושת החברים של דניאל סירבו להשתחוות לתמונה ואמרו בנימוס, שלא יכולים לציית בחוק זה, מכוון שלא יכולים לבגוד באלויהם. נבוכדנצר לא מסוגל לקבל תשובה כזו (אין יוצאים מן הכלל בחוקים כאלה, במיוחד כשמדובר בדיקטטורים אכזרי מסוג זה) ולכן שולח אותם ל״כבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת״. מאחר שהם נראים יותר מדי בטוחים באמונתם ואומרים שלא אכפת להם אם ימותו (אומרים משהו מעניין: אנו בטוחים שאלוהינו יכול לשחרר אותנו אפילו מכבשן כזה, אבל גם אם לא, אין לנו בעיה למות בשבילו ולמען אמונתנו בשמו). הביטחון שלהן עצבן עוד יותר את המלך שהוא הוראה להכפיל 7 פעמים את עוצמם האש. עד כדי כך, שהמשרטים שטיפלו בקמין, נשרפו למוות כשהתקרבו כדי להגביר את האש.

אומנם בעולם המודרני, אין כיום ממש תמונות כאלה שעליהן אנו חייבים להשתחוות, אבל דברים דומים קורים בהחלט, בצורה אחרת. אנו ״משתחווים״ ואף ברצוננו החופשי לדברים אחרים של העולם החומרי, כמו כסף, תהילה, קבוצות ספורט, סמלים מסחריים, תבניות התנהגות… וכ״ו. מעט מאוד אנשים מתנגדים היום לתלות זו לסמלים ותבניות החומריים שמנהיגות העולם מרגילה אותנו אליהם. מצבנו היום היא לא מאוד שונה… נבוכדנצל המודרני הוא השלטון של העולם החומרי, העולם המודרני כולו…

המלך עולה למקום גבוה כדי לראות את המראה יותר טוב ופתאום רואה את האנשים העברים אלה, מסתובבים בתוך האש (רוקדים ושרים לאלוהים) ושום דבר לא קורה להם… לא רק זה, אלא שאדם רביעי במראה של ״בן אלוהים״ מופיע יחד איתם בתוך הקמין ! רב הפרשנים טוענים שהדמות הרביעית זו מסמלת (או הייתה) ישוע עצמו. אחרים, טוענים שמדובר במלאך אלוהים.

גם אנחנו היום נמצאים תחת ״אש״ ובחיי היום יום, ומבקשים את נוכחותו של אלוהים כדי לשחרר אותנו מהצרות. אבל, כפי שרואים בסיפור הנוכחי, אלוהים לא שחרר את המאמינם שלו מהעינוי ! לא מנע את הניסיון זה שלהם. גם אותנו, לעיתים קרובות, משאיר בתוך ה״אש״ של הבעיות… כנראה, צריכים בחיים לעבור דרך אש. תהליך זה מזקק, מטהר אותנו ומעלה אותנו דרגה רוחנית.

ל3 האנשים אלה (מיישח, שידרח, ואבדנגו) לא רק שלא קרה כלום, אלא אפילו הבגדים שלהם לא נפגעו, ולא היה להם ריח של שריפה ! גם השערות שלהם, כלל לא נפגעו ! המלך התרשם מאוד ואלל את אלוהים. אבל גם פה, הוא אלל את אלוהים כהאלוהים של מישח, שידרח ואבדנאגו. אלוהים הוא עדיין זר בשבילו ולא רלוואנטי בחייו, למרות שהוא מעריך את כוחו של אלוהי האנשים אלה… נבוכדנצר מוציא הוראה שכל מי שיפגע באלוהים זה של היהודים, יהרג בצורה אכזרית. 

אבל עדיין יש הבדל ענק בין להעריך את אלוהים (או לפחד ממנו), לבין להשפיל את עצמך ולקבל את אותו כאלוהים שלך, שאליו אתה מחוייב. להודות בחטא שלך, ולקבל את היד והחמלה של אלוהים, ולסליחת החטאים דרך המשיח. 

מה זה בעצם ״להאמין באלוהים״ ? לקבל ולהעריך אותו ? ממש לא מספיק ולא משמעותי. הרי, גם (כפי שכתוב בכתבי הקודש) גם השטן והשדים מכירים את קיום אלוהים ורועדים ממנו. אך לא מקבלים אותו כסמכות שתדריך את החיים שלהם. אנו צריכים לתת את הלב שלנו לאלוהים !

הרבה אנשים אומרים: ״אני איפה שהוא בתוכי מאמין באלוהים וגם הולך לכניסיה או לבית כנסת״. אז, אני בסדר, אני אדם ״טוב״. אין ״מצב ביניים״ באמונה. או שנותנים את כל ליבנו וחיינו לאלוהים או שלא. הניסיונות בחיינו יבחנו את עמדתנו, ״דרך האש״. 

זה קורה בחיים גם בנוגע להתחברות שלנו עם הסביבה, או בחתונה בין אנשים. הרבה אומרים ש: ״פגשתי מישהו/י והוא/היא ״בסדר״, אדם טוב..״. ״אז, אני מתכוון/ת להתחתן״. אין פשרות כאלה לאלוהים. אין מאמנים SOFT,  LIGHT…ולכן צריכים להיזהר כאשר מחליטים עם מי רוצים לחלק את חיינו.

שאלה מעניינת וחשובה שעולה בפרק זה, היא: איפה בדיוק היה דניאל ? האם הוא התחמק ? הוא בעצם לא נכנס לסיטואציה שצריך לבחור בין להשתחוות לתמונת המלך, או להישלח לכבשן הבוער. יכול להיות שהיה במקום אחר במדינה, או רחוק מהאירועים, באיזה תפקיד. יכול להיות שאלוהים שמר עליו בצורה אחרת. יש לפעמים מצבים, שאלוהים מאפשר לנו ״להתחמק״ ולברוח ממצבים קשים.

נבוכדנצר, המלך הגדול, למרות שהעריך מאוד את דניאל (במיוחד אחרי פירוש חלומו), אבל לא ממש השתכנע או האמין באלוהי דניאל. בברית החדשה השליח שאול פאולוס (באגרת אל הקורינתים) כותב: ״אני מכיר איש במשיח שלפני 14 שנה נלקח אל הרקיע השביעית ושמע דברים שאסור לגלות…עליו אני יכול להתגאות, על עצמי לא..רק לחולשותי..״. אלוהים ״נתן״ לשאול, מחלה מסויימת שממנה סבל כל הזמן. לפי הגישה של שאול, אלוהים אפשר זאת, כדי לשלא ייתגאה, אחרי המעמד שבו העלה אותו. הוא טוען שכך אלוהים שמר עליו מגוואה. 

השליח שאול עשה הרבה ניסים, עד כדי שהיוונים התחילו לחשב אותו כאלוהים, ולחשוב שהוא היה התגשמות של אחד מהאלים שלהם. במצב כזה, יש סכנה רוחנית שהאנשים של אלוהים ירגישו יהרות, והאגו שלהם אלול להתרומם. 

האגו של נבוכדנצר התנפח כאשר שמע את הפירוש של דניאל של הפסל שראה בחלומו, כאשר דניאל אמר שהוא יהיה המלך הכי חזק, ואלה שיבואו אחריו יהיו חלשים יותר. אבל לנבוכדנצר לא קרה התהליך ששאול מתאר ושהוא מנע את התגאותו…

שאלה שעולה מהפרק על החיים שלנו, היא: האם מותר -מבחינה רוחנית-, לפעמים לא לציית לחוקים של העולם הזה ? נראה שכן, אבל רק כאשר הם נוגדים באופן ישיר את עצם אמונתנו או כאשר מופנים נגד אלוהים. 

עוד כמה נקודות מעניינות:

מעניין מאוד, שאלוהים מתגלה לפעמים גם לגוים (ובמקרה זה, עוד איזה גוי…., המנהיג של העולם הכופר). יתר על כן, גם המלאך של אלוהים נראה למלך ! (רק נבוכדנצר ראה את המלאך ולא הקהל כולו). אלוהים מנסה לתת גם לשליטים הגדולים הזדמנות לגלות אותו ומנסה להדריך אותם. זה מדגיש את ה״אוניברסליות״ של אלוהים כלפי כולם. למרות זאת, ולמרות שהמלך ״מתרשם״ מאוד מאלוהים, לא משנה ממש את חייו ולא מקבל אותו בליבו. זה מזכיר את הטענה של חלק מהאנשים בעולמנו המודרני, שאומרים ש: ״אם אלוהים היה מופיע פה מולי, או אם היה עושה איזה נס גדול מול עיניי, הייתי מאמין ומקבל אותו״. לא נכון. הדוגמא של נבוכדנצר מוכיחה את זה. נבוכדנצר התרשם, התלהב, אבל לא קיבל את אלוהים, למרות כל הנסיסים והגילוים שהיו לו. אחרי זמן מה, שכח את הכל…במשל של ישוע על אלעזר שמת ועלה לשמיים, חלק מהאנשים שהיו בגיהנום ביקשו ממנו לחזור ולהזהיר את קרוביהם, כי אם מישהו בא מעולם המתים, בטח ישתכנעו ויתקנו את דרכם. ישוע אומר שזה לא יעזור. אם מישהו לא משתכנע ממה שיש בכתבי הקודש וממה שהנביאים אמרו, לא ישתכנע גם אם יראה אדם שחזר מהמתים.

גם היהודים שהיו במעמד הר סיני, תוך 30 יום בלבד שכחו, ובנו להם את עגל הזהב…

ישוע גם, אחרי שקם מהמתים, אמר לתלמידו תומאס שביקש לראות את הסימנים של הצליבה, כדי להאמין : ״אתה ראית ולכן האמנת, אשרי אלה שלא ראו והאמינו״. 

נקודה מעניינת נוספת בפרק זה: נבוכדנצר לא כל כך שם לב, ולא היה יכול לשים לב מי לא מקיים את הוראתו מתוך מיליוני התושבים שבממלכתו. היו אנשים שהלשינו… זה הטבע האנושי.. הרי, מה היה אכפת להם אם היו כאלה שבסטר לא השתחוו ? אבל האנשים שראו את החברים של דניאל, אמרו בליבם: ״למה, אנחנו ״פראיירים״ ? אלה היהודים משחקים אותה, יותר חכמים״ ? גם היום ככה העולם מתנהג…למשל בעניין החיסון לוירוס הקורונה שחווים היום. האנשים מתנהגים ככה כלפי אלה שלא רוצים להתחסן מהסיבות שלהם…

שני הנביאים שחיו באותה תקופה, ושהדריכו את העם היהודי היו, ירמיהו ויחזקאל. לא היה להם תמיד גישה דומה בכל הנוגע להתנהגות כלפי השלטון של בבל. יחזקאל היה יותר קיצוני והיה נגד הפשרנות והכניעה למלך. שאלו אותו האם מותר להתחמק מההוראה של המלך. הרי, מדובר בפיקוח נפש. אבל, לפי התפיסה של היהדות, פיקוח נפש לא בתוקף ב3 מצבים: כאשר מדובר בגילוי עריות, חילול השם או הרג. ופה מדובר בחילול השם של ממש. לפי המסורת של היהדות, האנשים שאלו את יחזקאל האם (כשיסרבו לפקודה של המלך) אלוהים יציל אותם, והנביא התפלל ונתן להם תשובה שלילית ! לכן, מכוון שלא קיבלו שום ״ביטחון״ מהנביא, ענו למלך שלא אכפת להם אם ימותו למען אלוהים. זה מלמד שבחיים צריכים לקבל ״החלטת מוות״ (כמו שהיה עם החיילים היוונים בספרטה העתיקה). כאשר מקבלים החלטת מוות, רק אז, מנצחים ומקבלים את החיים…

מאוד חשוב בפרק התיאור של האדם הרביעי כ״בר-אלוהים״, בן אלוהים ! לכן, כאשר הדתיים מזלזלים בישוע כ״בן אלוהים״ ואומרים שלא ייתכן דבר כזה וזה מהווה חילול השם, הינה דוגמא (אחת מרבות), שאלוהים יכול להופיע בהתגשמות חומרית או אפילו בדמות אדם ! אלוהים הכל כול !

דניאל פרק 4

4/2/2021

נוסף לחשיבות הניתוח של פרק זה, ראוי להזכיר את המחלוקת עמסביב למחבר של הפרק. בתרגומים מסוימים הפרק מתחיל בפסוק 4-1 כשהוא מציג את נבוכדנאצר כמחבר, והופך אותו לפרק היחיד בתנ”ך העברי שכתוב על ידי ״גוי״ (לפי הגישה זו, לפרק 4 יש 34 פסוקים ולפרק 3, 37). בתרגומים אחרים הפרק מתחיל בפסוקים האחרונים של פרק 3 (31-33) וכך, מוצג שמישהו אחר מצטט את נבוכדנצר (ונבוכדנצר הוא לא המחבר). (לפי כך לפרק 4 יש 37 פסוקים ולפרק 3, 34).

בפרק זה נבוכדנאצר מספר על חלום שני שלגביו שוב נזקק לעזרתו של דניאל, בפירושו.

למרות שלאחר חלומו הקודם חכמי וקוסמי ממלכתו לא הצליחו לעזור לו, ומי שהצליח לפרש את החלום היה רק דניאל, נראה שנבוכדנצר שוכח ושוב פונה קודם לחכמים שונים שלו כדי שיעזרו לו. כפי שמתברר, הוא לא רק שכח מי הצליח לפרש את חלומו הראשון, אלא גם שכח את פרשנותו ואזהרותיו. הוא שוב משתמש בשיטות המוכרות לו, למרות הסימנים מניסיונו הקודם, שוב מתעלם מנוכחות האל ומחפש תשובות רק בדרכים של היגיון, לחוכמה האנושית. משהו דומה שאנשים רבים עושים גם היום. הם מחפשים תשובות ממומחים, פילוסופים, אסטרולוגים ואפילו מהאינטרנט, ומשאירים את אלוהים כמוצא האחרון. מושג האל במהותו לא קיים עבור אנשים אלה, ולמרות שיש להם לפעמים חוויה אלוהית אישית, כמו נבוכדנצר שקיבל מסר מאלוהים בחלומו הקודם ואף היה הוא ואנשיו בקשר עם העם העברי ואלוהיהם האחד וכל-יכול.

במקרה זה, בניגוד לחלום הראשון, נבוכדנאצר זוכר את החלום. הדרישה שלו הרבה יותר פשוטה, הוא רק מבקש לפרש את החלום ולא לנחש את התוכן שלו, כמו במקרה הקודם. אבל האנשים החכמים שהוא קרא לא מסוגלים לפרש אותו. הם אינם מסוגלים או מעדיפים לא לומר את מה שהם רואים… דניאל אינו רק היחיד שמסוגל לפרש, אבל גם היחיד שאינו חושש לגלות לשליט הגדול את נבואת נפילתו המשפילה.

נבוכדנצר מתאר את חלומו בו ראה עץ התואם את שושלתו שמתחתיה כולם משגשגים. דניאל מסביר לא רק שממלכתו של נבוכדנשר תגיע לסיומה אלא גם שמצפה לו שבע שנות השפלה. הוא יחיה כמו חיית בר, הוא יאבד כל יסודות אנושיים ואת כל השכל האנושי. ברפואה המודרנית (פסיכיאטריה), תופעה זו נקרית “ליקאנתרופיה-אדם-זאב”. זה סוג של הפרעה פסיכוטית בה הסובל חושב שהוא הפך לזאב או לכל בעל חיים אחר.

בטקסט היווני נכתב שה״לב״ (καρδια) של המלך התחלף.  בטקסט הארמי משתמשים במילה המקבילה ל”נשמה “. במסורת הדתית היהודית מאמינים שיש נשמה בכל ישות אלא ברמה אחרת. הרמה הנמוכה ביותר של “נשמה” היא בחומר, ב”אטומים” (בכימיה ובפיזיקה, האטום הוא החלקיק הקטן ביותר של יסוד כימי) ששומר על התכונות הכימיות שלוכל חומר ונשאר ללא שינוי במהלך האבולוציה. הנשמה נמצאת ברמה קצת יותר גבוהה בצמחים ואף גבוהה יותר בבעלי חיים, שם יש מידה מסוימת של רגשות וחשיבה הגיונית. הרמה הגבוהה ביותר של הנשמה היא בבני אדם, שהם בעלי יכולת הדיבור והשכל הייחודי. על פי המסורת היהודית, לעם היהודי יש רמת נשמה גבוהה עוד יותר. זה נשמע לא נכון וצודק רוחנית ואינו מתאים לתפיסה הנוצרית.

לאחר בואו של ישוע ולפי תורת הברית החדשה, מה שמבדיל את האדם מכל שאר היצורים, אינו רק הרמה השונה של הנשמה אלא “הרוח”, הרוח האלוהית שהאל נשף לאדם. זהו היסוד השלישי של ה״שילוש״ (גוף, נשמה ורוח) של האדם. לנשמה טמנון הפוטנציאל לרגשות ולאינטלקט (בדומה לבעלי חיים אחרים, אך בדרגה גבוהה ומתוחכמת יותר). הרוח היא האלמנט שמבדיל את האדם.

בפרק זה אנו רואים רמז ברור לבידול זה. נבוכדנצר מכיר לראשונה את הרוח האלוהית אצל דניאל  ובהמשך נשמתו של נבוכדנאצר “נופולת” לרמה נמוכה יותר, נשמת החיות. (4:13). מה שקורה בעצם, זה שנבוכדנאצר נפרד/מתרוקן מה”רוח ונשאר ברמה הרוחנית של נשמתם של בעלי החיים.

זה קורה גם היום בעולם המודרני, כאשר רוב בני האדם מעדיפים להתעלם מ”הרוח “(האלוהית) ובסופו של דבר משתמשים רק באינסטינקטים הבסיסיים שלהם, וברגשותיהם (רק ה”נפש החיה”). הדוגמא של נבוכדנאצר היא קיצונית, אך היא מתארת ​​בדיוק את תהליך זה.

²¹ אָדָ֣ם בִּ֭יקָר וְלֹ֣א יָבִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃ (תהילים 49).

באשר ״משתיק״ (או מתעלמים) מהרוח שבתוכו, בסופו של דבר יורד לרמה של בעלי חיים. כיום, רבים גאים להאמין שאיננו אלא אבולוציה של קופים, וממעיטים לחלוטין בערכה של “רוח”. האדם אינו קרוב משפחה של בעלי חיים אלא משהו מיוחד וייחודי בין כל היצורים. מרכיב זה של הרוח הוא זה שכאשר הוצא מנבוכדנצר, הוא התחיל להתנהג כמו “חיה”. מתי חוזר נבוכדנאצר לטבעו האנושי?. כאשר מילולית ומטאפורית הוא ״הפנה את עיניו לשמיים״.

המקרה של נבוכדנאצר הוא המקרה הראשון בהיסטוריה שבו גוי, עובד אלילים, מכיר ומאמין באל אחד. אותו אל הכל יכול, שגם משפיל את הדוואה של מתרוממים….

כאשר נבוכדנצר שמע את הנבואה הוא נבהל. אולם לאחר מכן הוא שכח בקלות והמשיך באותה דרך. לא עברה שנה מהנבואה, והביט שוב ​​בממלכתו, וגאוותו התגברה כשהוא ראה כמה הוא חזק. אז, שמע את קול האלוהים שמכריז על תחילת נפילתו, שבגינה הזהיר אותו קודם. 

גם אנחנו בחיים מתנהגים כך. כאשר יש לנו הזהרות בחיים או קשיים, בתחילת מפחדים, מורידים את הראש ופונים לאלוהים לזמן מה. אך בקלות ובמהירות, אנו שוכחים את המסרים של אלוהים וחוזרים חזרה לגוואה ולאותה דרך חיים כמקודם…

לקח שנה שלמה עד להגשמת הנבואה, ושוב נבוכדנאצר התעלם מהקול של אלוהים. הוא קיבל הזדמנות להשתנות של שנה שלמה, כדי להימנע מהגשמת הנבואה, אך שוב התעלם מהסימנים והאזהרות.

ואז, במשך שבע שנים תמימות, הוא הופך להיות כמו חיית בר. עירום, חסר בית, אוכל צמחים ושורשים וללא שכל אנושי. שבע השנים הללו מעניינות מבחינה היסטורית, הן נמחקו מהביוגרפיה של נבוכדנאצר ! ההיסטוריונים (שלו..) מסרבים לראות אותו נופל כל כך נמוך. מסרבים גם לראות מה הסיבה שהביאה אותו לנקודה זו. אפילו דניאל היה “מבוהל ומוטרד במחשבותיו” מהנבואה הנוראית זו ! הוא מאחל שהחלום יתגשם רק למי ששונא את המלך. זה יכול להיתפס כחיבה של דניאל לנבוכדנאצר. מצד שני אנו רואים את גדולתו של נפשו של דניאל ואת חסדו ואהדתו למה שמצפה לו. זכרו שכאן דניאל ניצב מול נבוכדנצר, קיסר שהיה הורג כל מי שהחליט ובדרכים האלימות ביותר. לצד פרשנות חלומו, דניאל מציע גם פיתרון ! “וותר על חטאך, חזור לתשובה, עשה את הדבר הנכון, הראה חסד ואושרך ימשיך וכל הגזרות יבוטלו ! בחלום עצמו, לא נכלל שום פתרון. הפתרון מוצע רק על ידי דניאל.

נבוכדנצר יודע מה מצפה לו. הוא שומע את זה מאדם שמרגיש שהוא נציג אלוהים. הוא מבין שיש דרך להימנע מכך ואלוהים נותן לו זמן ! שנה עד להגשמת הנבואה.

אבל בכל זאת, בסופו של דבר, נבוכדנצר יעדיף את הדרך הקשה, הוא יעדיף להתעלם מהאותות ודברי האל. הוא יגיע לחרטה רק לאחר שבע שנות קדושים.

מדוע אלוהים משתמש בנבוכדנצר הגדול ? מדוע הוא משתמש בחלומות כאמצעי תקשורת עם האנשים ? ובאיזו מידה דניאל ממלא תפקיד מכריע ? כאשר האדם אינו רואה את הסימנים בחיי היומיום, כאשר אינו מתפלל לשמוע את קולו והדרכתו של אלוהים, אז הדרך היחידה של אלוהים להתערב ולהתריע היא בתת המודע של האדם, באמצעות חלומות. בשינה האדם משוחרר ממחשבות השכל ושיקולי הדעת האנושיים, ומשאיר ״חלון פתוח״ לאלוהים לדבר אליו. 

אבל, דרך עדיפה יותר היא להקשיב לקול אלוהים בדרכים אחרות, ובמודע, מכיוון שבמהלך השינה יש התערבות גם של ״כוחות אחרים״, רוחות אחרות ומהלכים פנימיים כמו פוביות ודאגות אישיות של האדם. עדיף להשאיר חלון פתוח לאלוהים במצבי ערנות, כמו באמצעות התפילה. בתפילה מבודדים את עצמנו לזמן מה מגירויים חיצוניים וממחשבותינו ומנסים להגיע לרוגע ושקט פנימי ו ל״שמוע״ את אלוהים. 

ומה תפקידו של דניאל בכל הסיפור ? מדוע אלוהים ״נזקק״ להתערבותו ? פעמים רבות אלוהים משתמש ב״חלשים של העולם״ (כמו דניאל שהיה בעמדת נחיתות ובמעמד של עבד של המלך) ואף מכניס אותם לעמדות מפתח, כדי להעביר מסרים לעולם ואך לתגמל את אלו שחשובים לו.

בסופו של דבר הנביאים קובעים את עתיד האנושות. דניאל פירש את החלום. אולם בחלום לא היה שום פיתרון, שום דרך מוצא…הדרך להימנע מהגשמת הנבואה הייתה הצעה ורעיון של דניאל ! אם נבוכדנאצר היה מקשיב ולומד מדניאל כל ההיסטוריה הייתה יכולה להיות אחרת ! תפקיד הנביאים הוא לא רק לפרט את העתיד ואת הסכנות. במהותם הם מזהירים ונותנים לאנשים זמן לשנות את דרכם ואת מהלך האירועים. דבר זה בתוקף גם לנבואות של ספר ההתגלות ! לאדם יש הזדמנות וניתן זמן (כמו שניתן לשנבוכדנאצר) לחזור בתשובה, ואז גם אלוהים ישנה (או יבטל !) את שטף האירועים העתידיים. 

מבין כל החולשות האנושיות שלנו, אלוהים לא ״סובל״ את גאוותנו. אחת המטרות העיקריות של אלוהים היא להביל אותנו לענווה. למרבה הצער, כשהוא רואה שאנחנו לא מרפים מהאנוכיות והיהירות שלנו, הוא נאלץ להתערב בחיינו ולעשות זאת בשבילנו. האדם האנוכי אינו מסוגל לקבל את אלוהים מכיוון שהוא אינו מקבל אף ישות שעולה עליו. בגלל האגו שלו, האדם לא מסוגל באמת לאהוב אף אחד מלבד עצמו. אלוהים לא ביקש שום דבר אחר מנבוכדנצר. לא לצום, ולא לבלות שעות במקדש. הוא רק ביקש ממנו להקריב את ”האגו ” שלו.

אז מה לומדים פה ? אלוהים מנסה לקרב אותנו אליו. נותן לנו הזדמנויות לפנות אליו. הוא משתמש בדרכים רבות, שולח אזהרות. לעיתים מעמיד אותנו במבחן.

אלוהים יכול להמציא דרכים קיצוניות כדי לשכנע אותנו.  תמיד דרך אהבתו ודאגתו לישועתנו. גם במקרה של נבוכדנאצר, אלוהים פעל על בסיס אהבתו אליו ולכל העולם.

דניאל פרק 5

12/2/2021

הכתובת על הקיר

אנו מוצאים ביטוי זה בשפות ומסורות שונות, בלי לדעת שהוא נובע מספר דניאל שבתנ״ך… ברב, המסר במשפט זה הוא: התעלמנו מהסימנים שהיו נגד עינינו גורם לאסונות, שאם היינו שמים לב להם, היינו מונעים דברים.

מדהים לראות כמה מסרים נמצאים בספר דניאל, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה דידקטית. ועוד כמה נבואות יש שמיושמים בהיסטוריה המודרנית ואף בימינו.

אפשר לומר שספר דניאל לבדו מהווה ״תמצית״ של כל המסרים של התנ״ך והברית החדש !.

הסיפור בפרק זה, מתחיל בכך שבלתאסאר (המלך הבבלי החדש) מארגן נשף מפואר, איזו “אורגיה” במעונו בבבל, בזמן שהם נמצאים במלחמה ותחת מצור על ידי המדים. לפי ההיסטוריה, המצור נמשך כשנתיים והבבלים היו במעין הסתגרות שניתן להשוות אותה להסגר של ימינו. אבל הם היו בטוחים וגאים בביטחון עירם ולא דאגו מדי. אומרים שבבל הייתה מוקפת בחומה שהייתה כל כך רחבה ששתי מרכבות יכלו לעבור בו זמנית. חומות אלה היו בלתי חדירות ! אז הרגישו מספיק בטוחים כדי לחגוג בזמן שהיו במצור. יהירותם מודגשת עוד יותר כאשר בלתאסאר מבקש להביא את הכלים הקדושים שאבותיו הסירו מבית המקדש בירושלים, ולשתות מהם ! אנשים אלה רצו לספק את היצורים שלהם להנאה, תוך זלזול וחוסר כבוד לכל דבר קדוש או אלוהי. 

פתאום כל הנוכחים רואים יד שבאה משום מקום ושכותבת על הקיר (ועוד בשפה לא מוכרת להם כלל). הם בהלם ואלמנת לפתור את ה״חידה״ זו נזכרים שוב בדניאל, היהודי החכם שעזר לאביו המלך, נבוכדנאצר לפרש את חלומותיו בעבר. כאן ברור כי נשכח לגמרי הלקח שנבוכדנאצר קיבל על יהירותו, שגרמה בסוף לנפילתו. רוב הנוכחים היו כאלה שחיו והיו עדים באירועים עם בנבוכדנצר, וידעו את הפרשנות והנבואה שנתן דניאל באותה תקופה. 

דניאל מפרש מה שכתוב על הקיר (כנראה בשפה ארמית או עברית): ״נמדדתם, נשקלתם ונמצאתם חסרים וממלכתכם תחולק ותפול בידיהם של אחרים, הפרסים״. כאן, עלינו להתייחס לפרשנותו של דניאל על החלום הראשון של נבוכדנאצר, שלגביו (לפני מספר עשורים) דניאל אמר לו כי ממלכתו תיפול לידי אימפריה אחרת, הפרסית. נבואת דניאל זו כבר מתגשמת עתה.

מה היה חטאו של בלשאצר שעליו מקבל עונש כזה ? ארבעה חטאים עיקריים במעשה אחד (!):

יהירות כלפי אויביו, ויהירות בנוגע ללקחים של העבר, של נבוכדנאצר. 

חוסר כבוד לכלים הקדושים וכל דבר קדוש/אלוהי.

אמונה וביטחון רק ב״חומר״, ועוד בצורתו הגרועה ביותר. כל צורה של עבודת אלילים  (עבודה זרה), קשורה לאמונה בישות או אובייקט מסויים. כאן אין לבלשאצר איזהו פולחן דתי או ״מקדש״. אמונתו וסגידו מכוונים לעושר ולזהב. 

ניסיון לפדות את דניאל בעושר ועמדות. בעוד שהוא זקוק לו כדי לפרש את הכתוב, בעוד שהוא מכיר את עברו ואת יחסיו של דניאל עם אלוהים האחד שלו, הוא מביא את כל האירוע לרמה המוכרת לו, זו של ״חליפין״, תוך תפיסה שעושר ו״חומר״ יוכלו להוציא אותו מהמצב הקשה. בקיצור: יהירות, חוסר אמונה וכבוד לאלוהים, אמונה בחומר.

מה אלוהים עושה כאן ? הוא יכול היה להעביר את המסר שלו באחת הדרכים הידועות. לשלוח מלאך, או חלום. אבל פה אלוהים עושה משהו שונה ואף גורם לאירוע שיפחיד (כדי לעורר את צומת ליבם) את כל אותם אנשים שחצנים שחגגו. יד אלוהית כותבת את המסר בשפה שאינה מוכרת לנוכחים וכזו שאין מפרש אפשרי, למעט דניאל. לפתע כולם זקוקים לעבד האל הנאמן (שהוא דווקא מאלה שנוגדים באופן מוחלט כל אמונה ותפיסת חיים שלהם !), כדי לתת להם את הפרשנות. 

מה היה חטאו של בלשאצר שעליו מקבל עונש כזה ? ארבעה חטאים עיקריים במעשה אחד (!):

תחשבו ובטח תמצאו דוגמאות דומות רבות בחייכם. דוגמאות לכך ש״אויב״ מסויים שלכם, או מישהו שגורם לכם לקשיים בחיים, נזקק בכם ומי שיכול להצילו הוא רק אתם (נציגי האמונה האמיתי והקשר עם האל האמיתי) ! תחשובו כמה פעמים היה צורך בסביבה שלכם, כזה שרק אתם יכולים לתת מענה ובכך להתבלט מכולם. כמה פעמים הפכתם להיות נחוצים וחשובים, בדיוק כמו שדניאל היה נחוץ באותה תקופה, לממלכה ולמדינה. זו שיטת התערבות מוכרת ונפוצה של אלוהים בחיינו. להביא את הסובבים או את ה״כופרים״ לצורך כזה שאחד מ״משרתיהם״ הוא ההכרחי והייחודי שיכול להציע פתרון לבעיות. אלוהים עושה זאת, כמובן, לא בכדי לגרום לנו סתם לבלוט, אלא לכדי להשתמש בנו כאמצעי להראות לעולם את גדולתו ואת מתנותיו לאלה שהולכים בדרכו. לתת מסרים לעולם דרך מאמינו. 

בלתאסר, למרות יהירותו, למרות שאין לו שום קדוש, אי שם בתוכו, מבין שמה שכתוב על הקיר איננו לטובה. והוא נבהל. מדוע ? הרי זה יכול היה להיות כל דבר אחר וטוב או אקראי. לכל אדם, אפילו כל אחד שמגדיר את עצמו כ “אטאיסט”, יש בתוכו איפה שהוא את יראת האל. כפי שהוא מוזכר במכתב של השליח פאולוס לרומאים: לכל בן אדם יש את היצר של ידיעת קיומו של אלוהים. כמו אצל כל אדם יש את הידע הפנימי של טוב ורע. אין צורך שמישהו ילמד אותנו שגניבה למשל זה דבר גרוע. יודעים כולנו בפנים ! במצפוננו שהיא המיקרו-אךוהים הטמון אצל כולנו.

עכשיו בוא נדבר קצת על בבל:

ניתן למצוא את ״בבל״ בחלקים רבום מאוד בכתבי הקודש. יש היזכור לבבל בכ -300 פעמים (!), יותר אפילו מהציטוטים של בירושלים !

בתחילת התנ״ך, יש לנו את סיפור מגדל בבל. שם אנשים מחליטים שהם לא צריכים את אלוהים, הם קובעים חוקים משלהם והם מאמינים שיש להם את הכוח בידיהם.

בסוף כתבי הקודש, בספר ההתגלות פוגשים שוב את בבל שמוזכרת שם 144 פעמים ! כאן יש פרשנויות שונות. עבור חוקרים מסויימים, בבל מייצג את ירושלים, עבור אחרים, את העולם המערבי ואת אמריקה, או את הפוליטיקה באופן כללי וכ״ו. 

באופן מטפורי, בבל תמיד  מסמלת את חיי היהירות, השפע והחומרנות, את העדר אלוהים וכל אמונה. בספר ההתגלות (17:18) אנו רואים את הנפילה הסופית של בבל, שמוצגת כמרכז החיים הלא רוחניים והחומריים. תוך יממה בבל מתרסקת וזה מסמל את נפילת העולם המערבי המודרני החסר מוסריות, והנפילה של כל מערכת הפוליטיית והפיננסית ביחד. ראוי לציין כי בעוד כל זה נוגע בעיקר בעולם המערבי, בבל היא -בכל זאת- חלק מאזור המזרח התיכון שמהווה מרכז לכל ההתרחשויות הרוחניות בספרי הקודש.  

היום אנו רואים/מרגישים, את סכנה זו של “נפילת” עולמנו הידוע. חשים כמה האיזון של העולם עדין מאוד, וכמה אפשרי שהכל פתאום יכול להתרסק “ביום אחד”. לדוגמא, נפילת המערכת הפיננסית או שוק המניות (שהיא תמיד אפשרית), או נפילת מערכת האינטרנט, יכולים להפיל הכל תוך זמן קצר, כמו דומינו. הכתובת נמצאת על הקיר … ואנחנו חיים בבבל המודרנית…

דניאל פרק 5 (הערות נוספות)

אירועי דניאל בפרקים 7-8 קרו לפני אירועי פרק זה. נראה הפרקים סודרו בצורה שיחלקו את הספר לשני חלקים: החלק הראשון, ההיסטורי שמכיל אירועים מהחיים של דניאל והחלק השני, הנבואי.

בלשצר היה נכדו של נבוכדנאצר. בדניאל 5:11 המלכה אמנם כינה את נבוכדנצר אביו של בלשצר, אך זה היה נהוג לעתים קרובות לנכדים. המונח “בן” ייעד גם נכד. ייתכן גם, שהאופן שבו דניאל 5:11 התייחס לנבוכדנאצר כאביו של בלשצר עשוי להיות ביטוי באנגלית עתיקה, לסבא. אך ירמיהו 27: 7 קבע בבירור כי כל העמים ישרתו את נבוכדנצר, בנו ובנו של בנו.

ההיסטוריון היהודי יוספוס, אומר שלמעשה היו שלושה מלכים בין נבוכדנאצר לבלשאצר. Evilmerodach  היה בנו של נבוכדנאצר והוא מוזכר במלכים ב 25:27 וירמיהו 52:31. הוא שלט שנתיים. ואז גיסו של אווילמרודך, נריגליסר, הרג אותו ושלט ארבע שנים והירש את מקומו על ידי בנו, הלבורוסוכוד, שמלך רק תשעה חודשים. ואז בלשצר, בנו של איוולמרודך ונכדו של נבוכדנצר, לקח את כס המלוכה במשך שבע עשרה שנה (הפרשנות של אדם קלארק).

מילון התנ”ך של סמית אומר שנבוכדנצר שלט ארבעים ושלוש שנים ומת בגיל שמונים ושלוש או שמונים וארבע. דניאל נלקח בשבי מירושלים בשנה הראשונה למלכת נבוכדנאצר (ירמיהו כ, א). אז אם נוסיף את שנות שלטונם של המלכים הבאים (Evilmerodach: שנתיים, Neriglissar: ארבע שנים, Laborosoarchod: תשעה חודשים, ו בלשצר: שבע עשרה שנה), לארבעים ושלוש שנות שלטונו של נבוכדנאצר, מגיעם למסקנה שדניאל שירת בחצרות בבל שישים ושבע שנים לפחות ! מכיוון שסוף שבעים שנותיו של ירמיהו התרחשו בסוף תקופת שלטונו של דריוש או השנה הראשונה למלכות כורש (דניאל ט, ב), אז קרוב לוודאי שזה היה קרוב יותר לשבעים שנה שדניאל משרת את מלכי בבל. איננו יודעים בן כמה היה דניאל בזמן שבו נלקח בשבי, אך עם שירות של שבעים שנה בחצר בבל, הוא בהחלט היה צעיר מאוד בזמן שנשבה.

ההיסטוריה החילונית מגלה שבבל הייתה במצור למשך שנתיים על ידי הפרסים בתקופה זו. אך בבל הייתה מבוצרת כל כך חזק והייתה בעיר אספקה מזון שמספיקה ​​לפחות לעשרים שנה, וכך מבינים איך בלשצר היה כה יהיר ופרוע למרות המצור (הפרשנות של מתיו הנריי).

מדוע בלשאצר החליט להוציא ולהתמש בכלים שנלקחו מבית המקדש בירושלים ? מדוע לא השתמש בכלים שלקח מכמה מקדשים אחרים של העמים שכבש ? כנראה, מאותה סיבה שאנשים לא מקללים בשם בודהא או אליל אחר. הסיבה לכך היא שבליבם אנשים יודעים מה הוא באמת קדוש ומי האל האמיתי (ראו הערותי ברומאים א ‘: 18-20). אנשים בלי אלוהים נוטים להתנגד לאלוהי האמת ולבועט נגד כל ביטוי אמיתי של קודש. בלשצר ידע את כל הדברים המופלאים שאלוהים האמיתי עשה עם סבו, נבוכדנצר (דניאל ה, כ). עם זאת הוא בחר למרוד נגד כל מה שאלוהים גילה לו. זה רק ההמשך למרד של סבו. בלשצאר רצה במתכוון לזלזל  באלוהי העברים ולהראות שיש לו את הכוח ולעשות מה שבא לו. הכלים אלה הוקדשו לשירות אלוהי ישראל, אך כעת הם שימשו באורגיה שיכורה.

מעניין, בסיפור זה שהאלוהים השתמש ב״יד וכתיבה על הקיר״ במקום להשתמש במלאך או ביטוי אחר. אחת הסיבות לכך הייתה שדניאל היה האיש היחיד שיכול לקרוא את הכתיבה. זה קידם את דניאל ונתן תוכחה לבלשאצר ולכל קבוצת השיכורה הזו, באשר לאלוהים האמיתי.

כשראה את הכתוב, בלשצאר נבהל. מחשבותיו שהטרידו אותו גרמו לכל כוחו לברוח והביאו לפחד כל כך גדול שפגע בו עד שברכיו דפקו זו לזו. כמה מהר עבר המלך מיהירות לטרור ! 

מצב זה דומה למה שאלול לקרות, כאשר אנשים יעמדו לפני אלוהים בדין הסופי. כל יהירותם ולגלוגיהם באלוהים של אנים אלה ייעלמו, ולא יהיה אלא בכי רב וחריקת שיניים (מתי 8:12; 13:42, 50; 22:13; 24:51; ו- 25:30).

אלוהים בהחלט יכול היה לכתוב הודעה זו בשפה שהייתה מוכרת למלך ולעובדיו. אחת הסיבות שאלוהים עשה זאת ככה, הייתה כדי לקדם את דניאל וליצור קשר מובהק בין הדין/הגזרה שעומדת לבוא לבין חילול הקודש הבולט של המלך כנגד אלוהי ישראל. אירוע זה מדגיש גם (שוב) את העליונות החוכמה של דניאל, עבדו של אלוהים, על כל שאר עבדי המלך.

שימו לב שהמלך בכה וצעק בקול רם שכל האנשים ייכנסו ויקראו לו את ההודעה. זה מדגיש את הפחד/הפניקה שלו המתוארים בדניאל 5: 6. הוא ויתר על כל הנאותות ופשוט צרח מפחד.

זהו ״שידור חוזר״ של דניאל 2:27 ו -4: 7. האנשים ה”חכמים” של הממלכה לא היו חכמים כל כך… הם מעולם לא הצליחו לפרש אף אחד מהחלומות או ליצור כל תקשורת עם אלוהים. עם זאת הם נשארו בחצר המלך למרות שהיו חסרי תועלת.

מדוע היה בלשצר מוטרד בלי לדעת מה היה התוכן ? זה משקף את העובדה שבלבנו, כולנו יודעים מתי אנו טועים, מתי אנחנו לא בסדר. בלשצר התריס בכוונה את אלוהים. הקהל שלו התלהב אבל הוא ידע את האמת בליבו.

אנשים אומרים שלא מאמינים באךוהים אך בפועל, ידיעת אלוהים היא אינטואיטיבית בכל אדם. כולם יודעים על קיומו, לא משנה מה שאומרים בחוץ.

זו הסיבה שהאנשים מעדיפים כל הזמן לדבר או לעשות משהו, לא להיות דוממים. כשהם שקטים, המנגנון הפנימי שלהם מתחיל לעבוד, והם יודעים שהם זקוקים לאלוהים. מי שלא רוצה ״להתחייב לאלוהים״, עושה כל שביכולתו כדי להימנע מלשמוע את הקול הפנימי שלו. אבל הוא תמיד שם… זה מה שקרה לבלשאצר. הוא ידע שהוא חוטא נגד אלוהים, וכשהגיע ביטוי על-טבעי, הוא חשד שמדובר בגזרה שלו.

מי שמופיע בפרק וממליץ לקרוא לדניאל היא מלכה-אם, אלמנתו של נבוכדנאצר או אוולמרודך. אם זו הייתה אלמנתו של נבוכדנאצר, שמה היה אמייט, בתו של אסטיאגס, אחותו של דריוש המדי, ודודתו של כורש הפרסי. אם זו הייתה אלמנתו של איוולמרודך, שמה היה ניטוקריס. הדרך שאלמנתו של נבוכדנאצר דיברה על דניאל, שופך אור על האופן שבו הממלכה פעלה בשבע השנים בהן נבוכדנצר השתגע. יתכן שמלכה זו כיבדה את דברי אלוהים בהשפעת דניאל, ולכן הכולם חמתינו לחזרתו של המלך כפי שניבא דניאל. המלכה זכרה את דניאל. בלשצר כנראה גם כן. אחת הטעויות של בלשצר הייתה נטישת חוכמת זקניו.שימו לב שהיא לא אמרה שאולי דניאל יכול לפרש את הכתיבה הזו. הייתה בטוחה שדניאל יעשה את זה. כנראה שהיו הרבה אנשים בשירותו של נבוכדנאצר שהפכו ל״מאמינים״ בגלל הדברים המופלאים שאלוהים עשה באמצעות דניאל, בדיוק כמו המלכה זו.

פירוש שמו  הבבלי של דניאל, Belteshazzar, ” הוא ״מועדף על ידי בל”, ושמו של המלך בלשצר פירושו “נסיך בל” (מילון התנ”ך של סמית). בלשאצר היה נסיך של בל, אך לא כל הנסיכים מצליחים להנהיג. דניאל היה ״מועדף״, ולכן, מכובד אף יותר מהמלך ! דניאל היה איש מפורסם ומשפיע מאוד בבבל, אך למרות זאת, בלשצר לא הכיר אותו. זה כמו מה שאמר השליח שמעון פטרוס על אלה שלעגו לבואו השני של ישוע: ״זו בורות ברצון (פטרוס 3: 5)״. בלשצר בחר שלא להכיר את דניאל. כולו היה עטוף בעצמו ולא הרגיש שהוא זקוק לאף אחד אחר עד שהאירוע הנוכחי, קרה. דניאל היה לפחות בשנות השמונים לחייו בזמן הזה. 

אחרי שדניאל פירש את הכתוב, שימו לב כי כל השבחים שניתנו לדניאל היו על רוח אלוהים השוכנת בו. הוא לא לקח שום קרדיט על הנסים שעשה (דניאל 2: 27-30).

החכמים של המלך נכשלו פעמים רבות בעבר, ובכל זאת הם היו הבחירה הראשונה של בלשצר לעזרה. מדוע אנשים פונים שוב ושוב לדרכים שלא עוזרים ? זה בגלל שהם לא רוצים להאמין באלוהים ופונים אליו רק כשכל השאר נכשל, כ״מקלט״ אחרון.

בלשאצר חשב שדניאל היה אדם חומרי כמוהו. הוא הציע לו כסף ותפקיד. זה מה שהניע את בלשצאר, והוא חשב שדניאל יופעל על ידי שוחד כמוהו…לבלשאצר לא היה שום דבר להציע שהיה יכול לעניין את דניאל, ובטח נדהם מעדישותו להצעותיו. הוא כנראה חשב שכולם משועבדים לדברים חומריים כמוהו. אבל את העושר האמיתי בחיים אי אפשר לקנות ביוקרה או בכסף. דניאל היה העשיר מבין השניים. צדקתו של דניאל גרמה לו לחיות היועץ של יותר מחמישה מלכי בבל, והוא המשיך לשגשג גם בתקופת דריוש וכורש.

דניאל מזכיר בדבריו את העובדה שאלוהים העליון הוא זה שהעניק לנבוכדנצר את ממלכתו וסמכותו. בטח לא כך ראה בלשצר את זה, אבל זה היה נכון לחלוטין, ונבוכדנאצר עצמו הבין את זה כפי שראינו בפרקים הקודמים. נבוכדנצר היה השליט הגדול ביותר ששלט אי פעם על פני האדמה עד אותה תקופה. וכפי שדניאל אומר, כל כוחו ומלכותו באו מהאלוהים (כמו אצל כל שליט). אלוהים לימד את נבוכדנאצר בדרך הקשה על כך (דניאל ד ‘), ובלשצר לבטח ידע זאת (דניאל ה, כ). אבל הקשה את ליבו בגלל גאוותו, וכעת משלם על כך. איזו המחשה של משלי טז, יח.. הגאווה היא הדרך הגדולה ביותר של השטן לחיינו. הוא מונח בשורש כל צערנו. אבל כל מה שנדרש -במקרה של בלשצאר- היה יד שכתבה על הקיר כדי להשמיד את היהירות שלו לגמרי. אלוהים יודע להביא את גאווה האדם לאפס.

בסיפור של נבוכדנאצר, סופר שהמלך הודח והוא ניזון מדשא. זה מרמז על כך שהסובבים את המלך היו שם וצפו (או אפילו האכילו אותו !) בזמן שהוא עבר את תקופה המשפילה זו. אבל נבואת דניאל (על חזרתו של המלך) נחרטה במוחם של האנשים והם האמינו שמלכתו של נבוכדנאצר תוחזר לו (דניאל ד 25-25). לכן הם שמרו עליו. מטרת כל מצוקתו הייתה ללמד את נבוכדנאצר שאלוהים הוא זה ששולט. והנה, גם פה אנו רואים כי בלשצר, נכדו של נבוכדנאצר, למד את אותו שיעור. כמה טוב יותר אם היה לומד זאת על חשבון סבו ולא על בשרו…. בלשצר ידע את כל הדברים שקרו לנבוכדנצר, ובכל זאת הוא לא למד שום. איזו בושה. מי שמתעלם מההיסטוריה חייב לחזור עליה. עלינו ללמוד על ידי טעויות של אחרים. זו סיבה טובה ללמוד את כתבי הקודש ואת דברי אלוהים בהם. כי הדברים אלה נכתבו כדי שנלמד בדרך ההתנהלות של אלוהים עם אחרים, וכדי שלא יהיה צורך לסבול בעצמנו (קורינתים א ‘, 10: 6 ו- 11).

כמה נועז היה דניאל ! לא רק שמפרש את הכתוב, אלא הוא אף נוזף במלך שהיה בכוחו להרוג אותו. דניאל היה חסר פחד, צדיק וכמו אריה…(משלי כג, א). היה אדם שפחד רק מאלוהים (משלי כ”ט, כ”ה).

הכתוב היה: MENE MENE TEKEL PERES

פירוש המילה “MENE” הוא “ממוספר”. משמעות החזרה על המילה הזו היא שנקבע ולא ישתנה. 

פירוש המילהה “TEKEL”היא שקל, ערך/משקל. בלשאצר חשב שהוא חשוב וכל האנשים סביבו חיזקו כנראה את התפיסה זו, אבל כולם טעו. אלוהים שקל אותו על כף המאזניים שלו והוא לא היה שווה כלום. פירוש המילה “PERES” היא “להתפצל” .

מסיבה זו והאירועים עם דניאל שמתוארים בפרק זה, היו אחד המעשים האחרונים של בלשצר כמלך. דריוש המדי לקח את הממלכה ממש באותו לילה (דניאל 5: 30-31). בטח המלך דריוס וסיירוס שמעו על האירועים המופלאים של הערב זה, וייתכן שזו הסיבה שהם קידמו את דניאל למעמד גדול של סמכות גם בממלכתם.

נבואה על כורש, מלך המדים והפרסים, מופיעה כבר 210 שנה לפני כיבוש בבל. 

בבבל היו שני שערים מעצים ענקיים שהנפתחו לכבוד כורש בלילה בו הוא כבש את בלשצר (דניאל 5). שערים אלה שמרו על מסלול המים שהשתמש כורש כדי לתקוף את בבל. מסלול מים זה הסיט חלק ממימי הפרת לעיר בבל. כורש חסם את הערוץ זה והפנה את המים חזרה לפרת והשאיר את אפיק הנהר יבש וכדרך לעיר. אך השערים עדיין היו סגורים, וסיירוס היה מובס.

אבכל זאת, לאחר שבלשאצר ראה את היד כותבת על הקיר, הוא נכנס להלם, לפאניקה של ממש והוא נתן פקודה לא נבונה, לפתוח את השערים כדי שיראה מה קורה. אלוהים ניבא את כל זה מאות שנים מראש. 

בין ההיסטוריונים יש בלבול לגבי מי זה המלך המדי הכובש שמתואר בפרק. ההיסטוריה מתארת ​​כי כורש כבש את בבל, בעוד שפסוק זה אומר שדריוש עשה זאת. לכן, יש שחשבו שדריוס הוא רק שם אחר עבור סיירוס. עם זאת, דניאל התייחס לכורש ולדריוס יחד בפסוק אחד (דניאל ו ’28), כמו גם עזרא (עזרא ד’ 5 ו -6: 14). לכן, שני שמות אלה לא היו יכולים להתייחס לאותו אדם. חוקרים רבים מתמודדים עם כך באומרם שהיו שלושה שליטים שונים בשם דריוס. יש חוקרים שהציעו שדריוס היה מי שההיסטוריונים מכנים סיאקסארס, בן אסטיאגס (דניאל כינה אותו “דריוש בן אחשוורוש”, דניאל ט ‘1), ודודו של כורש מצד האם. דריוש היה מנהיג המדים, ואילו כורש היה מלך הפרסים. הם היו ביחד בקונפדרציה נגד בלשאצר, ואחרי שדריוס כבש את העיר, הוא נתן את השליטה בה לאחיינו כורש.

דניאל פרק 6

18/2/2021

בפרק זה נראה דוגמה מצוינת למאבק בין כוחות העולם הרוחני והארצי.

ראינו דוגמאות דומות בפרקים הקודמים – כמו למשל הצום בפרק הראשון, והפרשנות של החלומו של נבוכדנאצר בפרק השני.

גם כאן אנו רואים את דניאל “מורד”, אך כפי שראינו בדוגמאות קודמות, הוא מורד רק כשמדובר בעניינים החיוניים לאמונתו. כאן קובע המלך דריוס חוק האוסר תפילה (או בקשת עזרה מכל אל “אחר” מלבד המלך), ודניאל מפר החוק הזה ונראה באופן פרובוקטיבי מתפלל פומבית. נזכור כי המלך דריוס הכיר בכוחותיו ובחוכמתו הייחודיים של דניאל והכניס אותו לארמון כאחד מיועציו המרכזיים. אנו רואים את ה“דפוס” הזה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בכתבי הקודש, כאשר אדם של אלוהים מוצב בדרך נס בתפקידי מפתח ויש לו אמירה בהחלטות של הממשל או הרשויות הפוליטיות. יחד עם זאת, גם התגובה ה”טבעית “האנושית מופיעה במקרים אלה, ומייצרת קנאה ואיבה מצד הסובבים כלפי האנשים שנראים מכובדים ואהובים מהרשויות. אז גם פה, השרים האחרים של דריוש משכנעים אותו לחוקק חוק כזה, ש”דניאל המועדף“ בוודאי יפר, בתקווה להוציא אותו מהדרך. לפני שננתח עוד יותר את הדוגמה זו של דניאל, תחשבו כמה דוגמאות דומות יש לאורך ההיסטוריה ובעולם המודרני…

בעלי כוח וסמכות נאלצים תמיד להתמודד עם המלחמות המלוכלכות על ידי המתנגדים והשיטה הקלה ביותר היא לחפש להאשים את אנשיו של אלוהים במשהו לא חוקי או לא מוסרי, ולעתים קרובות אינם מהססים להציב להם אף מלכודות. אך מכיוון שבמקרה של דניאל לא היה שום דבר שהם יכלו למצוא נגדו כדי להאשים אותו, הם מצאו את “המלכודת המושלמת” עבורו. מה הייתה הנקודה ה“חלשה” של דניאל ? ברור שהם לא ציפו ממנו לגנוב או לעשות משהו בולט בלתי חוקי, אבל כן ידעו שהוא בטח יתמרד אם הם משהו יגע בנושא אמונתו. במקביל הם משתמשים בנקודת התורפה של דריוש שהיא הכוח והציות של העם. הם מציגים את החוק המוצע כטוב עבור המלך, שיטה קלאסית במקרים כאלה. ״חצרנים״ מכל סוג, כאשר רוצים לפתות מישהו לתוכניות שלהם, יחפשו תחילה את חולשות הקורבן ואז יציגו את תוכניתם כמשהו שיהיה לטובת הכלל או לחיזוק של עמדת המנהיג וכוחו. דניאל אפילו לא חושב פעמיים, אפילו לא מנסה להסתיר, לא מתנהג בצורה דיפלומטית (או פוליטית נכונה). הוא חד וישר ולא משנה מי עומד מולו או מתמודד עמו, כפי שעשה בעבר. הוא אפילו מתפלל בכריעת ברך, פומבית, עם פניו לכוון ירושלים (עד היום, בנצרות, ביהדות וגם באיסלאם, יש אותה תבנית של הכיוון לירושלים כאשר מתפללים  או כורעים ברכך; עם זאת, אמנם זה היה דפוס התפילה היהודית המקורית, אך קריעת הברכיים הוסרה במהלך השנים בשל הדמיון לדפוסי התפילה של שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות). 

אפשר לחשוב שכאן דניאל הוא לא רק ישר אלא גם קצת פרובוקטיבי ויהיר. המשיח ישוע לימד אותנו להתפלל בשקט ב”חדר סגור “. אך חשוב להבין שזו הייתה דרך התפילה בזמנים אלה ואם דניאל היה עושה זאת בצורה אחרת, כמו למשל סגור איפשהו ובסתר, זה יכול היה להיות פרובוקטיבי עוד יותר ולהראות ערמומיות ולא כנות. דניאל ידע מה שאסור לנו לשכוח. כאשר אנו עושים משהו המבוסס על אמונתנו ולמען אלוהים, אלוהים יהיה שם כדי להגן עלינו. וכן, דניאל רצה להראות זאת. להראות זאת לשאר חבריו המאמינים במטרה לחזק את אמונתם ולתת דוגמה כיצד הם עצמם צריכים להתנהג כנגד ה“חוקים” החדשים. האם כל זה מזכיר לנו משהו ממה שקורה בעולם המודרני ?…

דריוס, כפי שראינו, כיבד את דניאל אך לא הייתה לו ברירה אחרת. עליו לגנות אותו ולשלוח אותו לגוב עם האריות. כנראה, בתוך תוכו, לא הרגיש בנוח עם החלטתו, ולכן טבעי שהיה מוטרד בלילה ולא יכול לישון, 

אבל הדבר החשוב ביותר הוא שהוא האמין ואמר לדניאל שהוא מקווה שאלוהיו יצילי אותו. הוא קיווה ואולי באופן מסוים “התפלל” על כך באמצעות אמונתו שלו. לאחר שדניאל יוצא חי מהגוב, הוא לא עשה זאת בסגנון של ״מנצח גדול״, אלא בצניעות, מאחל קודם למלך חיי נצח (כפי שהיה מקובל לפנות למלך) -בלי כעס- ומסביר שהוא חף מפשע. למרות הנס הגדול וניצחון אמונתו שלימד לקח גדול לכל המתנגדים, דניאל לא גילה שום יהירות או אגואיזם.

מה התפקיד שממלאים כאן האריות ? מדוע האדם היום מפחד כל כך מבעלי חיים ובעיקר מחיות בר ? בספר בראשית רואים שכאשר נברא האדם קיבל את הסמכות להיות המנהיג של כל שאר היצורים החיים. אבל בדרך, לאחר החטא הקדמון, האדם איבד את רוחניותו, איבד את “הרוח” שקשרה אותו ישירות עם אלוהים, ובעקבות זאת איבד את סמכותו על בעלי החיים, ונפל נמוך יותר בפירמידת הבריאה קרוב יותר לרמת הנשמה של שאר היצורים. כשיצא האדם מגן העדן איבד את כוחו שניתן לו על הטבע. דניאל, כאשר התמודד עם האריות ושלט על חיות הבר, החזיר למעשה את הסדר ביחסים בין האדם לממלכת החיות כפי שנקבע על ידי היוצר. הוא הצליח לעשות זאת בזכות אמונתו.

לבסוף, אנו יכולים לראות בפרק זה את משמעות הכתוב “הם נפלו לבור שחפרו”. אלה שארגנו את כל הקנוניה גמרו בעצמם בגוב עם האריות. זה המהלך הרוחני של הדברים. אלה שמנסים לרדוף את אנשי האלוהים, לא רק שמפסידים בקרב, אלא שהם גם נופלים לבור שהם עצמם חפרו, ובסופו של דבר נענשים בדרך גרועה יותר מהרוע שניסו לגרום. 

״הם הציבו לי מלכודת; נשמתי הייתה בסכנת הם חפרו בור לפני, הם עצמם נפלו לתוכו״. (תהלים 57, 6) 

דניאל הצליח לשרוד באופן נסי, על ידי אמונתו האמיתית והטהורה. יתרה מזאת, באמצעות ענוותו הצליח גם להשיג את הכבוד הסובבים אותו והכרתם בחשיבות אמונתו. בואו נזכור תמיד את הדוגמה של דניאל. אם נפעל באמונה, אך גם בענווה, בסופו של דבר נהיה תמיד המנצחים, אך גם נצליח להראות דוגמא חייה לסובבים אותנו וסיבה להם ללכת בדרך של אלוהים. זו ההטפה הטובה ביותר, עם חיינו !

אלוהים מחפש בעולם את ה“דניאלים” שלו כדי לבנות איתם את הדרך לממלכתו !

‏דניאל פרק 6 (הערות נוספות)

‏לדניאל היה אופי מרשים ומושלם ולא היה לו שום דופי שאפשר להתבסס עליו וללכלך. אז מה שהחליטו לעשות היה, (השיטה הרגילה של העולם) ללכלך, להלשין ו״לבנות תיק״ על דניאל. ‏מרשים ביותר ש-כמו שהם בעצמם אומרים- לא היה להם שום הילה אחרת עליו והדבר היחיד שיכלו לבנות היה משהו שקשור לאמונה של דניאל.

‏בפרק זה מתואר איך דניאל מתנגד להוראה של המלך דאריוס והוא עומד על שלו ועל ‏אמונתו, אפילו כאשר החיים שלו בסכנה. והוא מוכן להקריבם למען אלוהים. 

‏קודם כל, כמו שראינו גם בפרקים הקודמים, מה שמוביל את האנשים מול דניאל זו תחושה של קינאה כלפיו, הם מקנאים כיוון שהוא מיוחד והוא מקבל ‏את ההכרה לכך. ‏הדרך של האנשים האלה, ‏היועצים של המלך, היא כמו שאנחנו רואים גם בחיים שלנו, ללכלך, להלשין ולגרום לכך שיקרה רע למתחרה שלהם. 

‏תראו את הערמומיות של היועצים של המלך. הם לא באו ישר להגיד: ״תוציא חוק נגד כל אמונה אחרת״. כי חשבו שיהיה ברור מאוד שבונים תיק נגד דניאל, וידעו שהמלך מאוד העריך אותו. אלא אמרו: ״כדי לחזק את מלכותך ושכולם יכבדו אותך כמלך חדש וכסמכות יחידה באימפריה, תוציא חוק שאסור שאנשים יבקשו בקשה כל שהיא, מופנית למישהו אחר חוץ מהמלך״. הרי, זה נשמע על פניו המלצה לטובתו של המלך ומלכותו. ככה עבדו עליו כאשר שיחקו עם האגו והכבוד שלו. ככה הרבה פעמים עושים גם ה״חברים״ שלנו שכביכול מציעים דברים ל״טובתנו״ אך המטרה היא להכניס אותנו למלכודת.

אבל קורה בסוף מה שכתוב בכמה מקומות במשלי ובתהילים: ״הבור שהם תפרו, נפלו בעצמם בתוכו״…

‏מעניין שברגע שדניאל שמע והבין את התוכנית נגדו, לא פחד ולא איסס. לא השתמש בהשפעה שהייתה לו על המלך ולא התחנן מולו. אלא המשיך לעשות את שלו שהוא היה להתפלל עם חלון פתוח שפונה לירושלים. ‏האם לא היה יכול להשתמש בכוח ההשפעה שלו על המלך, ל״פרוטקציה״ שלו ? בוודאי שכן, אבל הוא עשה זאת. האם לא היה יכול להמשיך להתפלל בסתר בלי שיראו אותו? בוודאי שכן. אבל גם זה לא עשה. ‏למה? הרי אנחנו יודעים שאלוהים אוהב את התפילה הפנימית של האנשים, התפילה בסתר, בלב שלנו ולא בהכרח במקומות פתוחים שכולם רואים. אבל פה דניאל רצה להראות שהוא לא משנה את הדרךשלו ולא נכנע מפחד. במשפט זה נמצא הסוד והסבר. ‏הוא לא אמר: ״אני אראה להם ואני אלך בפומבי להתפלל בצורה פרובוקטיבית. אלא, הוא המשיך לעשות מה שנהג לעשות גם קודם. ‏לא רצה להתפשר מפחד ולשנות את דרכו ומנהגו. גם רצה להעביר מסר לכל העולם שהוא עם אלוהים ולא משנה מה המחיר לכך.

בוא נשים לב גם לדרך התפילה של דניאל. הוא קורע ברך (סימן של צניעות) ופונה לירושלים (כנראה לכוון בית המקדש או בתקווה-אמונה של חזרה לירושלים). המאפיינים אלה של תפילה (כוון, דרך גופנית) הם לא מחייבים בוודאי ולא צריך להתמקד בהן כל כך (כך עושים בדרך כלל  ה״דתיים״ שמתמקדים בדרך התפילה ולא בתוכן…). ישוע אמר: ״כשאתה מתפלל אל תעשה כמו הפרושים או הצבועים שמתפללים בדרכים מרשימות שיראו אותם, אלא תיכנס לחדרון שלך, תתבודד ותסגור את הדלת, ואביך שבשמיים רואה ושומע אותך״…). מעניין פה להגיד שתבניות/דרכי אלו של תפילה, (קריעת ברך או השתחוות), היו נפוצות ביהדות של אז. אך הפסיקו אותן (כמה מאוד שנים אחרי הספירה) מכוון שה״נוצרים״ התפללו כך, אז ״חכמי ישראל״ המליצו לשנות את הדרכים אלה, כדי שיהיה שונות מהגוים״….

‏המלך דאריוס, שהוא היה מבוגר בן 65 (גם דניאל היה מאוד מבוגר מעל 80) מאוד העריך את דניאל בגלל מה שהוא שמע על פעילותיו.  רואים לכל אורך הפרק שניסה להגן על דניאל. בהתחלה הוא ביקש מהיועצים לחכות עד הערב ולבדוק את העניינים בתקווה שלא יכניסו אותו למלקודד.

‏בהמשך, כשהוא נאלץ להכניס את דניאל לגוב האריות היה עצוב, כתוב שהוא לא אכל לפני שהוא הלך לישון ולמחרת בבוקר הוא קם מוקדם מאוד כדי לבדוק מה קרה, בתקווה שבאמת אלוהי דניאל עזר לו והציל אותו ממות.

‏מסר נוסף שלומדים פה מהשהייה של דניאל עם האריות הוא הסמכות שניתנה לאדם כל החיות של הבריאה. אלוהים, כשהוא ברא את האדם נתן לו סמכות להיות שולט על כל כדור הארץ ועל כל החיות. והחיות מרגישות באופן טבעי פחד מהאדם. אבל האנשים מסרו את הכוח והסמכות שלהם לשטן וכך התחילו לפחד מהחיות במקום להיות ״בעלי הבית״ של הבריאה, הפכו למסכנים שפוחדים מכל דבר, הם בסכנה מכל תופעת תבע ומכל חיה ! דניאל (ולא משנה איך זה קרה, האם מלך הופיע והגן עליו או בדרך אחרת) הראה לנו איך האדם צריך לראות. האריות לא העיזו להתקרב ולתקוף את דניאל כי הרגישו פחד וכבוד אליו ! זה המצב התקין של האדם !

לפעמים, אנשים שואלים: ״איפה האלוהים זה שמציל בדרך כזו ניסית, איפה אלוהים של דניאל בימנו״ ? השאלה הנכונה היא: ״איפה הדניאלים של אלוהים״? ! אלוהים הוא אותו דבר גם היום כמו שהיה אז ומוכן להתערב באופן ניסי בדיוק כמו אצל דניאל, ואף עכשיו, אחרי ישוע יש לנו סמכות מוגבלת, לא חייבים אפילו להיות כה מושלמים כמו דניאל. כי ישוע סלח לנו ומחק את כל העוונות שלנו. פשוט נותר לנו לקבל את ישועתו ולהשתמש באמונה שלנו. לאפשר לו לפעול דרכנו, לזרום את כוחו דרכנו. להיות הדניאלים החדשים, בפועל ולא רק במילים….

דניאל פרק 7

25/2/2021

החזון הראשון של דניאל

דניאל רואה ארבע חיות יוצאות מהים.

• אריה עם כנפי נשר
• דוב עם חתיכות של שלוש צלעות בין השיניים
• נמר עם ארבע כנפי ציפורים וארבעה ראשים
• חיה עם עשר קרניים ועוד אחת קטן יותר ביניהם

בסוף החזון “עתיק הימין” לבוש בגד לבן ישב על כס המלוכה שלו. כס המלוכה היא מלהבות אש עם גלגלי אש ונחל זורם לפניו, בעוד שמיליוני אנשים משרתים אותו. הוא יהרוג את החיה הרביעית, בעוד שהכוח יוסר כבר מהאחרים. עוד יותר מעניין הוא שמישהו שנראה כמו ״בן האדם״ מגיע מול הכס של אלוהים ומקבל מימנו את כל הכוח ואת כל הסמכויות על העמים ושפות ולאומים שישרתו אותו. הממלכה שלו תהיה נצחית.

הפרשנות ניתנת לדניאל על ידי מלאך: ארבעת ההורים מייצגות ארבע ממלכות אשר ישלטו, אבל הם ייפלו בסופו של דבר והכוח יינתן לעם של אלוהים, לנצח.

לפני שנתחיל את הניתוח עבור הנבואה זו, צריכים לזכור כמה כללים כלליים על “נבואות”. בהרבה מקרים ,נבואות חוזרות על עצמן בגירשאות שונות והולכות ומתחזקות. בחלום של נבוכדנשר, ההפרדה של הפסל לארבעה חלקים, מסמלת את ארבעת הממלכות שרואים גם כאן ושמופיעות הפעם כארבעה חיות. כאן בפרק 7, נראה כי לממלכה הרביעית יש עשרה קרניים, בדומה לעשר האצבעות על רגליו של הפסל בחלקו הרביעי, בחלום של נבוכדנשר. ברוב הנבואות הסמלים נשארים יציבים, למשל, החיות תמיד מייצגות ממלכות / כוחות, והמים תמיד מייצגים את האנשים.

ארבעת החיות יוצאות מתוך “הים”, קמות מן העם, מהאנושות. הים מטורטר מארבע “רוחות”, המייצגות אסונות שמתרחשים כמו מלחמות, רעידות אדמה, משברים כלכלים וכו ‘.

בנבואה זו כמו באחרות, יש הרבה פרשנויות שונות. נסכם את הדומיננטיות ביניהן:

החיה הראשונה מייצגת את בבילון, השניה את פרס, השלישית את יוון והרביעית את האימפריה הרומית. החיה השנייה והחיה הרביעית התחלקו לממלכות אחרות: השנייה לארבעה, וברביעית לעוד חלקים אחרי קרב בין “עשר ואחד”. אם אכן, החיה הרביעית מייצגת את האימפריה הרומית, אז מה יכולה להיות חשיבותה של עשר המדינות שיבואו בעקבותיה ועוד אחת קטנה יותר ?

החיה הראשונה מתגלה מן הים, יש לה צורה של אריה, (שהוא מלך החיות) כאשר יש לה כנפיים של נשר (מלך העופות). הכנפיים הוסחתו, ואז קמה על רגליה “כאדם”. קל להבין שחיה זו מסמלת את בבל, הממלכה מעל כל האחרות באותה עת ואת המלך נבוכדנשר כאשר הוא איבד את “כנפיו”, את כוחו, ורק אז חזר לשפיעות.

החיה השנייה היא דוב, “חצי עומד”. צד אחד מורם יותר מהשני. ואכן, ממלכת בבל הייתה דומיננטית יותר מהאימפריה הפרסית של המדים, והתגברה עליה בסוף. לדוב היו שלושה צלעות אכולות בפיו. מבחינה היסטורית האימפריה הפרסית כבשה שלוש ממלכויות נוספות: בבילון, לידיה ומצרים.

החיה השלישית היא נמר עם ארבע כנפי ציפורים וארבע ראשים. כנפיים בנבואות מייצגות בדרך כלל “מהירות”. אלה היו היוונים, אשר בזמן קצר של כמה שנים בודדות כבשו מחצית מהעולם הידוע !

לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, קרבות היו על השלטון בין ארבעת הגנרלים שלו ובסוף והאימפריה חולקה לארבעה (מצרים, סוריה, פרגמון ומקדוניה).

החיה הרביעית, המדהימה והנוראה ביותר, עומדת על שתי הרגליים, היו לה עשר קרניים וביניהן, גדל עוד אחת קטנה יותר, בעלת עיניים אנושיות ופה יהיר, שעקרה שלושה מהקרניים הקודמות והגדולות.

היו לו שיני ברזל דומה לפסל בחלום של נבוכדנשר, המייצגות את הכוח הגדול של האימפריה הרומית. האימפריה הרומית חולקה תחילה לשניים ולאחר מכן נוצרו המדינות העיקריות השונות של אירופה (בערך עשר). מפרשים אחרים מסבירים את זה בזמנים מודרניים יותר, כעשרת המדינות העיקריות של האיחוד האירופי הראשון.

הצופר הקטן שגדל, החליף את שלושת הקרניים הגדולים הקיימים. קרן האחת-עשרה הקטנה זו, הופיעה אחרי ארבעת הממלכות הקודמות וכאמור היו לה עיניים אנושיות, ופה אנושי שמדבר ביהירות. היא בשמידה שלושה מקרניים הגדולות יותר.

יש לנו כאן שלוש מדינות שהושמדו לחלוטין או נעלמו לאחר הופעתו של הקרן הקטן ביותר, בין בהאחת-עשרה. קרן זו תדבר נגד אלוהים, תאתגר את האנשים של אלוהים ותבטל את החגים/המועדים ואת החוקים ותשלוט באנשים במשך שלוש וחצי שנים. לאחר תקופה זו כוחה תוסר ובסופו של דבר השלטון יימסר לעם של אלוהים ולממלכה הנצחית שלו. נפילת כוחו של הקרן זו מסמלת את סוף העולם הידוע/״סוף הזמנים״ ואת הקמת של ממלכת אלוהים.

מושג הזמן בנבואות הוא נושא מורכב לדיון. מה שיכולים לומר באופן כללי, הוא שהזמן מייצג “תקופות” ולא בהכרח שנים קלנדריות. כלומר, שנים ״נבואות״ יכולות לסמל שנים קלנדריות רבות. שנה נבואית אחת יכולב לסמל 365 שנים (יום נבואי אחד שווה לשנה קלנדרית אחת). על פי השקפה זו, שלוש וחצי התקופות מייצגות 1270 שנים. אם נשער שהחיה הרביעית היא האימפריה הרומית, ייתכן שהקרן הקטנה העוקבת אחריה מסמלת את הביזנטיום (ובמיוחד את הפיכת הנצרות כדת רשמית של המדינה על ידי הקיסר קונסטנטין), עברו 1270 שנים מאותו זמן (הקמת הביזנטיום) עד נפוליאון והמהפכה הצרפתית, ו“הפרדה”של הדת מהמדינה.

מאפיין נוסף של נבואות הוא כי האירועים שמנבאים, אומנם מתחילים מהתקופה של כל נבואה אך עשוים להתרחק לזמן עתידי ארוך מאוד.

באופן כרונולוגי, פרק זה היה צריך להופיע לפני הפרק הקודם, מאחר שהאירוע מתרחש לפני הפרק השישי (לפני שדניאל נזרק לגוב האריות ולפני נפילת בבל והאירוע עם Valstashar עם הכיתוב על הקיר והגעתם של הפרסים).

ראוי גם להזכיר כאן כי רבות מהנואבות אלה מופיעות חוזרות שוב ושוב ומתחזקות, הן בתנ״ך והן בברית החדשה.

בסוף הנבואה אנו רואים את הדמות שנראית כ״בן האדם״, המייצג את המשיח. בתנ״ך, ​​אזכור כזה של ״בן האדם״/בן של אלוהים״ מופיע 78 פעמים !

הים, אשר, כפי שהזכרנו מסמל את העם / האנושות, מוזכרת גם בספר ההתגלות (למשל, בפרק 14). בספר זה, בדומה לספרו של דניאל, החיות מסמלות ממשלות (למשל, בפרק 13 “חיה עם עשר קרניים יוצאות מן הים״).

במקרים אחרים, עם זאת, הדברים הם הרבה יותר מסובכים כמו למשל במקרה של הפרשנות של מספר החיה הנראית, ה 666. אם תחפשו פרשנויות על המספר זה באינטרנט, תמצאו את עצמכם מול 51 מיליון ערכים !

המשותף בנבואותיו של דניאל ושל נביאים אחרים הוא שלרב המוקד הוא על התחזיות הרעות. בדרך כלל נותים להתעלם או לשכוח את הסוף הטוב ואת ניצחונו הענק של האלוהים והתפתחות מלכותו הנצחית. מעדיפים לקרוא ולנסות לפענח את האסונות הצפוים ולא חושבים בכלל על האפשרות כי נבואות אלה עשויות להוות רק אזהרות שנותנות לנו את ההזדמנות לשנותן ולהימנע מהן ! 

רב המאמינים חושבים שמלכות אלוהים לא יכולה לבוא אחרת, אלא רק אחרי שכל האירועים הקטסטרופלים האלה יקרו קודם. ולמרבה הצער, העולם המאמין עוסק בעיקר עם כל הרעות שצפויות לבוא (כצופים של סדרה בטלוויזיה, תוך המתנה לראות את ה״פרק הבא״ בסרט…). רוב האנושות ויתרה על האופציה להילחם כדי לשנות את העתיד הנורא …

האם זה הגיוני שאלוהים רוצה שכל האסונות אלה יקרו לאנושות ? האם זה אפשרי שאלוהים לא רוצה שאנשים יילחמו ויתפללו למען הימנעות מהאסונות ? אם כן, אז למה הוא שלח את המשיח שלו, ישוע ? מותו ותחייתו לא השתנו כלום ?

לסיכום, אנו יכולים לראות כי בכל הנבואות יש מוטיבים נפוצים: כולן מתייחסיות לאותן סיבות שגורמות לסבל ולעונשים של האנושות: יהירות, כוחניות והתרחקות של האדם מהעולם הרוחני ומאלוהים.

חלק מהנבואות כבר התקיימו. אבל יש עוד הרבה…. כאשר אנו יודעים כי אלוהים בסופו של דבר רוצה לבנות את מלכותו של האהבה, לא צריך לחשוב שיש גם דרך אחרת ? דרך לעצור את זרימת האירועים המנובאים הקשים, למנוע אותם, ולהיכנס למלכות הנצחית של אלוהים בלי כל הרוע הזה ! בואו נראה את התפקיד האישי שלנו ואת האחריות שכל אחד מאיתנו על המתרחש בעולם. במקום להיות צופים פסיבים של ההיסטוריה, שרק ממתינים להתגשמות הנבואות (כי “מה שכתוב, כתוב וחייב לקרות“…) בואו נשנה כוון ! כאשר רואים את כל ההתפתחויות הדרמטיות אלה בעולם של ימינו, יש לנו הזדמנות פז להפסיק להיות פאסיבים ולבחור לשנות את כיוון החשיבה והאמונה שלנו ולתרום לתפנית מהפכנית בזרימת הדברים בעולם !

דניאל פרקים 8 ו- 9

3/4/2021

החזון השני של דניאל

דניאל חי באותה תקופה עם הנביאים יחזקאל וירמיהו.

הוא היה בגלות בבבל כ -70 שנה, בשבי של נבוכדנאצר, אך הצליח להיות חשוב ונחוץ בארמון הבבלי, מבלי להתפשר או לבגוד באמונתו. ראינו אותו בפרקים הקודמים מתקומם ברוגע ובחוכמה ולא מציית לחוקים, רק כאשר הם נוגעים באמונה שלו לאלוהי ישראל. הוא משתמש באמונתו ככלי ישועה לעצמו ולחבריו היהודים, כמו למשל בתקרית עם שלושת חבריו (שדרכ , משך, ועבד-נגו) בכבשן, ועם עצמו, בגוב האריות. אנו תוהים היכן “דניאלס” כאלה נמצאים היום?! ..

מהפרק השביעי ועד הסוף מופיע החלק הנבואי של ספר דניאל. בפרק התשיעי יש לנו לראשונה בתנ”ך את הופעתו (בשמו) של המלאך גבריאל, המעניק לדניאל את הנבואות לעתיד עמו. דניאל ביקש מאלוהים לגלות לו את העתיד, מכיוון שהוא כבר החל לדאוג לאחר שבעים שנות העבדות שניבאה ירמיהו ובכל זאת ישראל טרם חזרה לירושלים.

בפרק השביעי ראינו את החזון הראשון של דניאל, שם הוא מתאר את כל האימפריות שיבואו בעקבות הבבלים, עד לשלטון היווני, עם אזכורים נבואיים שעל פי פרשנויות מגיעים לימינו המודרניים, במיוחד לגבי הפרשנות על האימפריה הרביעית. הסמליות והפרשנויות זהות בפרק השמיני’ עם התייחסויות )שוב( לאימפריות שיבואו, כולל זו היוונית. בפרק זה דניאל רואה בחזונו איל בעל שתי קרניים לא שוות, האחת גדולה יותר מהשנייה, שתוקפת את מערב, צפון ודרום ואף אחד לא יכול היה להתנגד לו. ואז מופיע עז עם קרן, שמצליח להכחיד את האיל, להרוס את שתי קרניו ולנצחו.

ואז, קרן אחת של העז נהרס, ובמקומה צמחו ארבע קרניים חדשות, לעבר ארבע נקודות האופק. אחד מהם גדל מדי לכיוון דרום, מזרח ו״כוחות השמיים״. “קרן” זו תובס על ידי “כוחות השמיים” והעם ישוחרר. דניאל שואל בחזונו כמה זמן ימשיך השבי: “עַד־מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס׃?”, והתשובה היא : ״אלפיים ושלוש מאות יום״. דניאל מבקש את פרשנות החזון והמלאך גבריאל מסביר: האיל הוא ממלכות המדים והפרסים. העז היא ממלכת היוונים שממנה יצאו ארבעה ממלכות קטנות וחלשות יותר, ביחס לקרן האדירה הראשונה. אך בסוף זמנים אלה, “כאשר חטאי היהודים הכופרים יגיע למלואו”, יופיע מלך ערמומי רב עוצמה שיפעל במרמה ויהירות ויביא פחד ואסונות.

פרשנות החזון ניתנת על ידי גבריאל והיא ברורה למדי, למעט שתי נקודות: מיהו המלך האחרון הזה, ומה המשמעות של אלפיים ושלוש מאות ימים ולילות ? לפני שננסה להסביר זאת, בואו נסתכל כיצד מתחיל הפרק התשיעי. דניאל מתפלל באינטנסיביות לאחר לימוד הכתובים ובמיוחד בנוגע ל״שממת ירושלים למשך שבעים שנה״ לפי נבואתו של ירמיהו. גבריאל מופיע שוב כדי לתת לו את הפרשנות. “מיום תחילת בנייתה מחדש של ירושלים ועד ביאת המשיח, יהיו ״שבעה שבועים״ ו״שבעים ושניים שבועוים״. לאחר שבעת השבועים הראשונים ישובו השבויים היהודים לירושלים, והעיר הקדושה תוקם מחדש. לאחר שישים ושניים שבועים (שבועים של שנים ולא של ימים (!), על פי פרשנות הטקסט העברי), יהרג המשיח והעיר ותושביה יושמדו שוב וייפלו בשבי. במהלך “שבוע” (7 שנים) ישוע/המשיח, יקים ברית חדשה. באמצע תקופה זו של 7 שנים, הקורבנות הישנים יסתיימו סופית (²⁷ והִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם׃).

נתחיל משבעים ה”שבועים”. תקופה זו מחולקת ל -69 “השבועים” הראשונים ול״שבוע״ האחרון. בכתובים, ולפי יחזקאל הנביא, “יום” אחד שווה לשנה (יחזקאל ד, ו). לכן, התקופה הראשונה של 69 שבועים מתורגמת ל 483 שנים. השנה אינה מתייחסת לשנה המוכרת לנו שנמשכת 365 יום. לוח השנה שלנו בצורתו הנוכחית, הוא נכנס לתוקף רק לאחר המאה הראשונה לספירה (נקרא לוח שנה גרגוריאני). לוח השנה היהודי כולל 12 חודשים של 29-30 יום, בהתבסס על סיבוב הירח, כך שהוא שונה מהגרגוריאני בכ- 11 יום, דבר שמתוקן על ידי הוספת חודש 13 מדי 3-4 שנים. גם כשמסתכלים על תנ״ך, אנו רואים שהשנה כללה 360 יום וחודש תנ”כי היה של 30 יום. אז יש לנו 483 שנים תנ”כיות של 360 יום המקבילות ל- 476 שנות שמש ועוד -25 ימים.

תקופת 70 השבועים מתחילה מיום תחילת “שחזור ירושלים”. זה ממוקם היסטורית בשנת 445 לפני הספירה. בהוראת  (צו)ארטקסרקס לנחמיה, לפיה היהודים הורשו לחזור לירושלים ולבנות מחדש את חומת העיר. שני צוים נוספים (ודומים) עשוים להיות קשורים גם כן לאירוע זה: האחד, מכורש בשנת 538 לפני הספירה שאפשר את חזרת היהודים לירושלים, והשני על ידי ארטקסרקסס בשנת 458 לפני הספירה לעזרא, שהתיר ליהודים לחזור ולהפעיל את בית המקדש שלהם. אך שניהם אינם מתייחסים לשחזור ירושלים וחומותיה.

לכן, הצבת תחילת שבעת השבועים בשנת 445 לפני הספירה היא יותר הגיונית. ספירת 476 שנים מהתאריך זה מובילה אותנו בדיוק לשנים של ישוע המשיח ובאופן ספציפי יותר (כפי שניתחו בפירוט רב, חוקרים אחדים), בזמן המדויק של כניסתו של ישוע לירושלים, לפני צליבתו.

השבוע האחרון, השבוע השבעים, מהווה תקופה מיוחדת, המוצבת באופן כרונולוגי (על פי רוב החוקרים) לשנות ביאתו השנייה של המשיח, ולשנות שלטונו של צורר המשיח (האנטיכריסט). סוף סוף תקופת הצרה הזו מסתיימת, ותחילתה של מלכות אלוהים, באה אחריה.

אלפיים ושלוש מאות הימים והלילות המופיעים בטקסט העברי תואמים לאלף מאה וחמישים יום (שני “ימים ולילות”, מייצגים יום שלם אחד). תקופה זו מתאימה למשך התקופה של רדיפה שהיו ממלך אנטיוכוס הרביעי (וגם במשך התקופה הקשה של הצורר, בעתיד). בשני המקרים אלה, מתואר באופן דומה, מלך עוצמתי נוראי ואנטי-אלוהי אשר ירדוף את המאמינם ויקים בבית המקדש “את השיקוץ המשומם”.

את התיאורים של הזמנים אלו, נפגוש שוב בפרק האחד עשר.

דניאל פרקים 10 ו -11

11/3/2021

בפרק העשירי דניאל צם במשך “21 יום” שעשוי להתאים לימים רגילים, או לשנים (אם אנו משתמשים באותו “תרגום” של ימים לשנים כמו במקרה הקודם של “שבועות” השנים בפרק שמונה). לאחר הצום, הוא רואה חזון, שבו אדם בבגדי פשתן וחגורה מוזהבת, מדבר אליו. קולו נשמע כמו “קול של קהל”. ראשית, “האיש” הזה מסביר כי הוא איחר ב -21 יום מכיוון שמצא התנגדות מצד המלאך של ממלכת פרס, אך לבסוף הצליח להימלט בעזרתו של המלאך מיכאל. לאחר שיאמר את מה שהיה לו לומר, “מנהיג היוונים יבוא שוב להמשיך ולהילחם נגד המלאך הפרסי”. המלאך גבריאל אומר לדניאל: שלושה מלכים נוספים ימלכו בפרס ובהמשך עוד אחד, רביעי, שיהיה עשיר עוד יותר מהאחרים. מלך זה יפנה נגד היוונים. ואז, מנהיג כל יכול יופיע בין היוונים אך בשיא שלטונו, הוא יימעך וממלכתו תפוזר “לארבע הרוחות”, ולא בצאצאיו. לאחר מכן, הוא מסביר מי יהיו ארבעת היורשים הללו ומה יעלה בגורלם. המלאך אומר כי מלך הדרום יבוא במלחמה נגד מלך הצפון, וכי צאצאיהם יתחתנו זה בזה. הוא עוד נותן פרטים רבים על כל המלחמות שיבואו וסיומם. לבסוף, המלך שינצח, “יבטל את ההקרבה היומית ויעמיד שם את ה״שיקוץ המשומם״. גם כאן מובאים פרטים שונים על הקרבות והאירועים שיהיו, ורב האנליסטים בסופו של דבר, מזהים את במלך האחרון זה את דמותו של המלך אנטיוכוס אפיפנס. ראינו פרשנות דומה המתייחסת לאנטיוכוס בפרק התשיעי, שם, הוא נראה שוב כמלך ערמומי ונטול שמקים שיעמיד את ה״שיקוץ המשומם״ בבית המקדש. אנטיוכוס היה נקרא “אויב העם”. מבחינה היסטורית, הוא שלט אחרי 167 לפנה”ס. על פי אזכורים היסטוריים, אנטיוכוס עשה דברים איומים וחילל כל קודש, כמו במעשה שלו לשים במקדש פסל של זאוס או להקריב חזירים (חיות שאסורות במקדש, על פי החוק היהודי).

העובדות שמסופרות על ידי המלאך גבריאל הן בכזה דיוק, עד כדי היזכור של המלכה קליאופטרה ואת חתונתה במצרים עם המלך “במטרה לנטוש את מדינת האויב” (אך מבלי להצליח להשיג מטרה זו). המלאך מתאר אפילו את האירועים שנראים כקשורים למהפכת המכבים ומספק פרטים מדהימים על הקרבות עד נפילתו של המלך האכזרי זה, כאשר “חמת אלוהים תפרוץ”.

דניאל פרק 12

18/3/2021

בפרק השתים עשרה המלאך ממשיך לדבר עם דניאל על אחרית הימים. הוא מגלה ששנים אלה יהיו כה קשות כפי שלא נראו מעולם בהיסטוריה. עם זאת, מי ששמותיהם רשומים בספר אלוהים יינצל. אלה שמתו יקומו לתחייה ויחיו לנצח. דניאל, רואה שני גברים ששואלים אם האירועים הללו יתרחשו אי פעם (ומתי).

בתחילה הוא אומר שיעברו שלוש וחצי שנים. שלוש וחצי השנים אלו תואמות ל- 1260 “ימים” (תנ”כיים), שמתוארים ב”התגלות “, ומהווים את התקופה מתחילת עליונותו של המנהיג הכל יכול האחרון, צורר המשיח, שעשוי לערוך הסכם שלום עם ישראל, עד שהוא יראה את פניו האמיתיות, ישבור את ההסכמים שעשה. הוא יעשה מעשה קיצוני של חילול הקודש (ההצבה – באמת או באופן מטפורי – של “השיקוץ המשומם במקום שלא צריך להיות”, במקדש האל). המלאך אומר במפורש: “התחל לספור 1290 יום מרגע ביטול הקורבן היומי והצבת השיקוץ המשומם”, מעשים אשר, כפי שאמרנו, מיוחסים לאנטיוכוס הרביעי. אך בעיקר, בימי הדיקטטור הסופי, צורר המשיח (ה-ANTICHRIST). באופן סמלי, ייתכן שמעשה זה של הצורר, קשור לחילול כל אמונה וקודש, בניסיון להפוך את עצמו למנהיג רוחני ול”משיח”, תוך חילול הרוחניות באמצעות כוח פוליטי, וביטול כל תפישה אלוהית.

באשר לתקופה השנייה של שלוש וחצי שנים (התקופה שבה הצורר יציג את פניו האכזריות, וירדוף כל אמונה וכל מאמין באלוהים) המלאך קובע כי אלף ומאתיים ותשעים יום יעברו (ולא 1260 כמו בתקופה הראשונה), ובהמשך מציין: “אשרי אלה שיהיו אחרי אלף שלוש מאות שלושים וחמישה יום”. מה יכול לסמל הבדל זה של שלושים פלוס ארבעים וחמישה ימים ? אף אחד לא בטוח. אנליסטים רבים מפרשים זאת כמסמל את תקופת הבנייה מחדש של ישראל לאחר האירועים והאסונות הטרגיים, לאחר נפילת הצורר, וגם את תקופת הדין הראשון של העמים. אחרי 1345 הימים האלה מלכות אלוהים קמה,  והנבחרים שנגאלו ונשארו, ניכנסים אליה ! .

יש קבוצות מאמינים, כמו פרוטסטנטים, שמאמינים שהם עצמם לא ישתתפו בכל האירועים אלה. לדבריהם, “לקיחת הקהילה” (ה-rapture) תקדים אותם (אלוהים ייקח אותם) והם יפגשו את ישוע בממלכת השמים.

לפני שנדון על הפרשנות של הזמנים אלו, בואו ניזכר את ארבע התקופות ההיסטוריות שראינו בפרקים הקודמים, כפי שתוארו בפסל בחזונו של נבוכדנאצר בפרק ב, ובהמשך בארבע המפלצות בחזון דניאל, בפרק השביעי. התקופה הראשונה מסמלת את בבל, השנייה את האימפריה הפרסית, השלישית, את יוון. הרביעית מיוחסת לאימפריה הרומית, אך היא כנראה משתרעת עד ימינו ו”אחרית הימים” ובואה של ממלכת האל. מעניין מאוד שגם ישוע עצמו מתייחס לנבואתו של דניאל ומתגלה כמשיח ! כל הנבואה זו כמעט זהה למה שמופיע בהתגלות, אבל שם התקופות ההיסטוריות הן שמונה. נראה כי השליח יוחנן מרחיב את התווך ההיסטורי והולך קצת יותר אחורה וקצת יותר בעתיד, ומוסיף לפני בבל, את תקופת מצרים והסורים ולבסוף שתי תקופות נוספות המיוחסות לעולם המערבי המודרני (אירופה או אמריקה), ותקופת סוף הימים.

אך מעבר לפרשנות החלומות, החזונות והנבואות, ספר דניאל מוביל אותנו לכמה מחשבות אחרות. אנו רואים בכל פרקיו של ספר זה, מלכים כל-יכולים שמצד אחד ייסרו את עמם אך מצד שני בנו אימפריות גדולות ועשירות, והעניקו לעם תמונה של ביטחון ושגשוג. מה משותף לכולם ? חילול השם נגד אלוהים ויהירות, מה שהוביל בסופו של דבר לנפילתם הדרמטית. בתיאור אחרית הימים, בספר ההתגלות, מופיע השליט המוחלט (והסופי) מסוג זה, צורר המשיח. 

האם גם בימנו יש מלכים/שליטים כאלה ? נראה שאכן יש ! לעתים הם עשויים להופיע עם “פנים מלאכיות”, כמצילי העולם, בענייני שלום וביטחון, בתחומים פיננסיים, במדע ואפילו רווחה חברתית.

אולי “רשויות” מודרניות כאלה אינן בהכרח ממש “אנשים” אלא “מוסדות”, “מערכות שלטוניות” שבכוחן להשתלט בחיינו ולגרום לנו תלות בהם. הם לא רק שולטים אלא גם משנים את חיינו לאט לאט, כביכול “לטובתנו”, כדי “להגן עלינו”. מערכות עולמיות אלה שואפות לבטל את יסוד האמונה ואת כל הרוחניות בחיינו. ,לעוות את הצורך הפנימי שלנו בישועה רוחנית ולהסיח את דעתנו מהצרכים האמיתיים. הם משנים אותנו בהדרגה תוך השמצות של אמונתנו ושל כל קשר ותקשורת עם אלוהים. מערכת העולם מנסה לנטרל ולבטל את יסודות החזון של מלכות אלוהים, שהיא הפיתרון האמיתי היחיד לכל הבעיות והצרכים שלנו והדרך היחידה להתמודד ולהתגבר על הכוחות הנוכחיים של העולם ושל השטן.

אנו נמצאים בסכנה גדולה בימינו, עם כניעתנו המתמשכת למערכות העולמיות ולחוקים, לתקנונים, ולדפוסי החיים החדשים, המוטלים עלינו ברציפות. בדרכים אלה, הם מצליחים לשנות את האנשים לאט לאט, מבלי שישימו לב אפילו ! ואז, התגשמותן של הנבואות של ספר ההתגלות ושל התקופות הקשות של שלטון הצורר, הופכת לבלתי נמנעת. 

בואו נעצור את זרימת האירועים זו ונבטל את תוכניות השטן, בעזרת הכוח של אלוהים ושל רוח קודשו, תוך חתירה לשינוי בעולם וביאת מלכות אלוהים, בימינו ! בואו נחסום את ביאת האסונות והצורר !